מחקר זה מציג נתונים מסקר ראשון מסוגו, אשר בחן את החברה הערבית בישראל בכל הקשור לשימושי רשת ומחשב ברמות שונות. באמצעות נתונים אלו ביקש המחקר להסיק מסקנות על אודות הרמות השונות של הפער הדיגיטלי שממנו מושפעים האזרחים הערבים בישראל, ולתאר את ההשפעות של פער זה על חייהם ואת המחירים האפשריים שהם משלמים בשל כך.
האוכלוסייה הערבית בישראל, קבוצת המיעוט הגדולה במדינה, אשר מהווה כ־21% מהאוכלוסייה (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 2023ב), נמצאת במצב ייחודי. אף שהאזרחים הערבים זכאים על פי חוק לשוויון זכויות מצד מוסדות המדינה, הם מתמודדים עם אי־שוויון בתחומים רבים בשל המצב הפוליטי והחברתי הקיים בישראל (פרח, 2020; Sultany, 2012). אומנם, בשנים האחרונות פעלה המדינה לצמצום האי־שוויון על ממדיו השונים (למשל בהחלטות הממשלה 922 ו־550), ואף הקצתה לצורך כך תקציבים נכבדים, אולם עדיין נותרו פערים גדולים בין האוכלוסייה הערבית לאוכלוסיית הרוב היהודית.
הפערים בין החברה היהודית בישראל לזו הערבית הם רבים, ומשתרעים מעבר לתחומים שבהם עוסק הדוח הנוכחי. בין היתר קיימים פערים סוציו־אקונומיים גדולים בין האוכלוסיות, כאשר רוב היישובים הערביים משתייכים לשלושת האשכולות החברתיים־כלכליים הנמוכים ביותר בדירוג הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, לעומת 9% בלבד מהיישובים היהודיים (אילן, 2022). הממצאים הדמוגרפיים העולים מהדוח מאששים נתונים אלו: רוב המשיבים לסקר העידו כי הם משתכרים פחות מהשכר הממוצע במשק בישראל (נכון לזמן עריכת הסקר).
גם ברמות ההשכלה ישנם פערים: רמת ההשכלה ומספר שנות הלימוד בחברה הערבית נמוכים יחסית לחברה היהודית, וקיימים פערים בין שיעור מסיימי התיכון ושיעור בעלי התארים האקדמיים בשתי הקבוצות (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 2023ב). כך עולה גם מממצאי הסקר: מרבית המשיבים העידו כי הם בעלי השכלה תיכונית או פחות מכך.
אלו ממצאים בעלי חשיבות רבה. בהחלטת הממשלה 550, העוסקת בתוכניות לפיתוח החברה הערבית, הודגש הקשר בין רמות ההכנסה וההשכלה לפיתוח האוכלוסייה: ככל ששיעור ההשכלה בחברה גבוה יותר, כך שיעור התעסוקה בה גבוה יותר. ההחלטה הראתה גם כי קיים קשר הפוך בין השכלה לאבטלה: ככל שמספר שנות ההשכלה עולה, כך שיעור האבטלה יורד והשכר הממוצע גדל.
בעשורים האחרונים, ובפרט מאז מגפת הקורונה, הפכו המדיה הדיגיטליים למרכזיים בחיי האזרחים במדינות המפותחות. משרות רבות דורשות מיומנויות דיגיטליות גבוהות וגם האפשרות ללמוד ולהתפתח מקצועית ברשת הפכה זמינה ונגישה יותר. בשל הפערים המתוארים בדוח זה, חווים רבים מהאזרחים הערבים קושי בגישה למשרות אלו או לאפשרויות הלמידה החדשות. קושי זה פוגע היום וגם יפגע בעתיד ביכולתם של רבים מהם להשתלב בצורה מיטבית בחברה הישראלית. יתרה מכך, יש לו השלכות כלכליות על החברה הישראלית בכללותה, שכן אי שילוב מוצלח של אוכלוסייה זו בשוק העבודה יביא להתרחבות הפער בינה ובין החברה היהודית וישאיר בתי אב רבים בחברה הערבית במצב של עוני.
הפער הדיגיטלי – אי־שוויון בין יחידים וקבוצות על בסיס נגישות לטכנולוגיה, יכולות שימוש בה ועמדות כלפיה (Hilbert, 2020) – אשר בו עוסק דוח זה, מאפיין קבוצות מיעוט ברחבי העולם ואינו ייחודי לחברה הערבית בישראל (תחאוכו ואח', 2021). עם זאת, מצבה הייחודי של אוכלוסייה זו מדגיש ביתר שאת את היות הפער "אי־שוויון מרובה" (Castells, 2002), אשר מושפע מהיבטים חברתיים, כלכליים ופוליטיים רבים בחיי האזרחים הערבים ומשפיע עליהם.
גם בחינת הממצאים לאור המודל התיאורטי של ואן דייק (van Dijk, 2005) מראה שהפער הדיגיטלי שעולה מהדוח בכל הרמות מגביל את האפשרויות והתועלות שמשתמשי רשת ערבים יכולים להפיק מהטכנולוגיה, וכך מעצים את האי־שוויון הקיים בהון אנושי, חברתי וכלכלי בין אוכלוסייה זו לאוכלוסיית הרוב היהודית. זאת, משום שפערים דיגיטליים מושפעים מרמות ההשכלה וההכנסה של המשתמש ומשפיעים עליהן. הם מגבילים את יכולתו של הפרט להתקדם ולהתפתח מקצועית ואקדמית, ובכך משעתקים פערים סוציו־אקונומיים קיימים (Chinn & Fairlie, 2007; van Dijk, 2005).
אם כן, בחינת האי־שוויון הדיגיטלי בחברה הערבית בישראל מעניקה זווית התבוננות רחבה על מצבה של אוכלוסייה זו בשנת 2023, ועל יכולתם של חבריה להשתלב באופן מיטבי בחברה הישראלית הכללית ולתרום לה.
מעל לכול, הנתונים משקפים את חוויית החיים של האזרחים הערבים בישראל בשנת 2023, וחושפים מציאות שבה האפשרויות למוביליות חברתית וסוציו־אקונומית מצומצמות יותר מאלו שלהן זוכים אזרחים בחברה היהודית. סטודנטים או מחפשי עבודה ערבים נתקלים שוב ושוב במגבלות ובקשיים אשר אזרחים יהודים לא נדרשים בדרך כלל להתמודד איתם, המושפעים גם מרמת התשתיות והאוריינות הדיגיטלית שלהם. בעיות אלו משתקפות גם בעמודים הזמינים בערבית באתרי ממשלה שונים, ששיעורם עומד – לפי מדד איגוד האינטרנט – על 10% בלבד מכלל העמודים (אסעד־ניקולא, 2023). מגבלה זו מצביעה על קושי שחווים משתמשי רשת ערבים לקבל מידע ממשלתי חיוני ולמצות את זכויותיהם האזרחיות בצורה מיטבית.
מחקרים שונים שבחנו את חוויית ההשתתפות בחברה של משתמשי רשת ערבים (אבו־קשק ומנדלס, 2020; אבו־קשק וסולומוביץ', 2024) מצביעים על תחושות קשות: צעירים ערבים ובדואים סיפרו כי רבים מעמיתיהם היהודים מצליחים ללמוד מרחוק, להגיש מועמדות למשרות שונות או לקבל מידע ממשלתי בקלות יחסית, בעוד הם נאלצים להתאמץ יותר לשם כך, ובתנאים טובים פחות. הם מבינים היטב כי הסיבות למצב זה נעוצות ביחס הלא שוויוני כלפיהם, ובמקרים רבים חשים כ"אזרחים סוג ב'".
חוויה זו משקפת פער דיגיטלי מהרמה השלישית, אשר עוסקת ביכולת של הפרט להשתמש בסביבה הדיגיטלית לשיפור איכות חייו והמעמד הסוציו־אקונומי שלו, וביכולתו "להשמיע קול" בחברה דמוקרטית, לבטא את רצונותיו וצרכיו הייחודיים ולהישמע מצד גורמי ממשל וחברה (Couldry, 2010; Tacchi, 2012). זאת, משום שכיום הרשת היא זירה מרכזית לשיח ציבורי, השפעה פוליטית והתאגדות אזרחית (Ivie, 2024). הגישה המוגבלת לרשת והיכולות הדיגיטליות המוגבלות באוכלוסייה הערבית מעמידים אוכלוסייה זו בסכנת הדרה והשתקה. הדבר פוגע בעתיד המשותף של החברה הישראלית כולה, שצריכה לשאוף לייצוג הולם של כל חלקיה ולשיתופם ביצירת הטוב המשותף.
להשפעות אלו יש השלכות גם ברמה הלאומית. הפערים המתוארים בדוח מצמצמים את יכולתם של האזרחים הערבים להשתלב בצורה מיטבית בשוק העבודה ובמערכות ההשכלה הגבוהה ולהשתתף באופן שווה כאזרחים בחברה דמוקרטית, ולפיכך יש להם השפעה נרחבת על כלכלת המדינה. משמעות הפערים העולים מהדוח היא כי במקום שהחברה הערבית תתפתח ותהפוך לאוכלוסייה התורמת בצורה משמעותית ושווה לחברה הישראלית בכלל, ובפרט לכלכלה הישראלית, לשוק העבודה ולמערכות החינוך וההשכלה הגבוהה, היא תישאר מאחור ותזדקק לתמיכה ולסיוע.
כאמור, ההשפעות של הפער הדיגיטלי על האזרחים הערבים בישראל הן רבגוניות, ומשליכות על הזדמנויות חינוכיות, פיתוח כלכלי וקידום חברתי. התמודדות עם אתגרים אלו דורשת טיפול בהיבטים רבים, כולל שיפור תשתיות פיזיות, טיפוח האוריינות הדיגיטלית, וכן הקפדה על נגישות ורלוונטיות של שירותים דיגיטליים (ממשלתיים ואחרים) לאוכלוסייה הערבית־ישראלית.
על קובעי המדיניות, משרדי הממשלה וגופי החברה האזרחית בישראל לתעדף השקעות בתשתיות, חינוך ושירותים דיגיטליים מותאמים כדי לגשר על פערים אלה. ללא עשייה רחבת היקף מצד המדינה וגופים נוספים, צפוי האי־שוויון הניכר בין האוכלוסיות בכל התחומים – השכלה, תעסוקה, כלכלה וחברה – להתרחב עוד, ואיתו העלויות החברתיות, הכלכליות הפוליטיות והחברתיות המשתמעות למדינה ולחברה הישראלית.
צמצום הפערים הדיגיטליים בין האוכלוסייה הערבית והיהודית בישראל דורש התערבות ממשלתית משולבת, הכוללת השקעה בשלושה תחומים מרכזיים – תשתיות, אוריינות דיגיטלית והתמודדות עם איומי סייבר.
בתחום התשתיות:
- יש להאיץ פריסת תשתיות סיבים אופטיים ביישובים הערביים, תוך יצירת תמריצים רגולטוריים לחברות התקשורת. לצד זאת, יש לפעול כדי להבטיח את השוואת התשתית הסלולרית ביישובים הערביים לזו הקיימת ביישובים יהודיים, באמצעות פיקוח הדוק ואכיפת סטנדרטים אחידים על מפעילות הסלולר.
- יש להקצות משאבים ייעודיים לצמצום הפער הדיגיטלי בנגב, תוך הרחבת פריסת הסיבים האופטיים והאנטנות הסלולריות בערים ובכפרים הבדואיים. כמו כן, יש לפעול להשוואת איכות הגלישה הסלולרית המוצעת בנגב לשאר אזורי הארץ (בפרט ביישובים ואזורים שבהם התשתית מאפשרת גלישה בטכנולוגיית 3G בלבד).
בתחום האוריינות הדיגיטלית:
- יש לקדם תוכניות לימוד והכשרה במיומנויות דיגיטליות, בדגש על אוכלוסיות ייעודיות כגון מבוגרים, נשים ותושבי הנגב. התוכניות צריכות להקנות כישורים פרקטיים להתמצאות בשירותים מקוונים מגוונים ושימוש מושכל בהם.
- יש לשלב הקניית אוריינות דיגיטלית במערכת החינוך הערבית כבר מגיל צעיר, כחלק מתוכנית הלימודים הסדירה ובאמצעות תוכניות העשרה.
- יש לפעול ביתר שאת להתאמת אתרי ממשלה וגופים ציבוריים לחברה הערבית. לצורך זה נדרשת הנגשה תרבותית ושפתית של כלל האתרים והשירותים הדיגיטליים במשרדי הממשלה וברשויות המקומיות.
- יש לפעול לדיגיטציה של שירותי הממשלה והרשויות המקומיות כך שהמרחב הדיגיטלי יהיה נגיש עבור החברה הערבית.
בתחום איומי הסייבר:
- יש להקים מערך הדרכה והסברה ממוקד לחברה הערבית, שיספק ידע וכלים להתמודדות עם איומי סייבר נפוצים כמו פישינג, וירוסים והונאות מקוונות. נוסף לכך, יש לעודד ולתמרץ פיתוח טכנולוגיות הגנה מתורגמות לשפה הערבית ומותאמות תרבותית לצרכים של אוכלוסייה זו.
- יש להרחיב את שיתוף הפעולה בין גופי הסייבר הלאומיים, מוסדות אכיפת החוק והחברה האזרחית הערבית בפעילות חינוך והעלאת מודעות לבטיחות ברשת.
