בעשורים האחרונים, עם התפתחות הטכנולוגיה והתרחבות השימוש באינטרנט, הפכה הזירה הדיגיטלית למרחב מרכזי המשמש למילוי צרכים מגוונים בחיי היום־יום, מצריכת מידע, דרך לימודים ועבודה, ועד קשרים חברתיים ופעילות פנאי. ואולם, על אף החשיבות העצומה של האינטרנט בחיים המודרניים, לא כל חלקי האוכלוסייה נהנים ממנו במידה שווה. תופעה זו, המכונה במחקר "פער דיגיטלי", מתארת את האי־שוויון בין פרטים וקבוצות בכל הנוגע לנגישות לטכנולוגיות תקשורת ומידע (טמ"ת), ליכולת להשתמש בהן ולתועלת המופקת מהן.
האוכלוסייה הערבית בישראל, המהווה 21% מהאוכלוסייה הכללית, היא המיעוט הגדול במדינה (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 2022), אשר סובל מהדרה בתחומי חיים רבים, בהם התחום הדיגיטלי. נכון לסוף שנת 2022, החברה הערבית כוללת כשני מיליון אזרחים, המשתייכים לכמה קבוצות. הקבוצה הגדולה ביותר, ערבים מוסלמים, מונה כ־1.746 מיליון איש. בקבוצה זו נכללים גם הבדואים – כ־400 אלף איש, שרובם מתגוררים בנגב (אלמסי, 2023). מלבד אלה, מספרם של הערבים הנוצרים עומד על כ־140 אלף איש, ומספרם של הדרוזים הוא כ־150 אלף (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 2022).
קיימים הבדלים רבים בין הקבוצות הדתיות השונות, וביניהם רמת הכנסה, רמת השכלה, גיל חציוני, שיעור ההשתתפות בשוק העבודה ועוד (גרא, 2018). מספר הנפשות הממוצע במשק בית בחברה הערבית עומד על 4.6 נפשות, לעומת 3.5 נפשות בחברה היהודית (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 2019). קיימים גם הבדלים בין אזורים גיאוגרפיים שונים, כאשר האוכלוסייה הערבית מתגוררת בחמישה אזורים עיקריים, רובם בפריפריה החברתית והגיאוגרפית של המדינה: הצפון (הגליל), המשולש (היישובים הגדולים באזור זה הם טייבה, טירה, קלנסווה, אום אל־פחם ובקה אל־גרבייה), הנגב, הערים המעורבות (עכו, חיפה, יפו, רמלה, לוד, נוף הגליל ומעלות־תרשיחא) ופרוזדור ירושלים (חדאד חאג' יחיא ואח', 2021).
הזהות של אזרחי ישראל הערבים היא בעלת זיקה כפולה: מצד אחד, הם אזרחי ישראל ולפיכך יש להם קשר למדינה. מצד שני, הם משתייכים לקבוצת הרוב הערבית במזרח התיכון, דוברים את שפתה וקשורים אליה תרבותית וחברתית (Lissitsa, 2015). מסיבות פוליטיות, חברתיות ואחרות, סובלים אזרחי ישראל הערבים מהדרה רבת שנים בכל תחומי החיים, ובכללם החינוך, השיכון והבריאות (פרח, 2020). מכיוון שהם נחשבים למיעוט ילידי כפוי ובלתי־רצוי, הנמצא ביחסי עימות וקונפליקט תמידיים עם הרוב (כספי ואליאס, 2008), הם סובלים מניסיון מתמיד להדירם מן השיח החברתי־כלכלי והפוליטי.
הדרת האזרחים הערבים מתרכזת בארבעה תחומים עיקריים (2012 Sultany):
- שוק העבודה: שילוב האזרחים הערבים בענפים מסוימים בלבד;
- פער בהקצאת קרקעות לבנייה והיעדר תוכניות מתאר מספקות ליישובים וכפרים ערביים;
- תשתיות חינוך לקויות ופערים בתקצוב תלמידים ערבים בהשוואה למקביליהם היהודים;
- היעדר תשתיות תקשורת מתאימות, גישה חלקית למחשבים ורמה נמוכה של אוריינות דיגיטלית ביחס לאוכלוסייה היהודית.
ככלל, ישראל נחשבת לאחת המדינות הפחות שוויוניות בקרב מדינות ה־OECD (OECD, 2020). מנתונים שאסף צוות ממשלתי בין־משרדי בשנת 2021 עולה כי קיימים פערים סוציו־אקונומיים ניכרים בין האוכלוסייה הערבית לזו היהודית, כאשר ההכנסה הממוצעת בחברה הערבית נמוכה בכ־35 עד 45 אחוזים מההכנסה בחברה היהודית, וכמחצית מהמשפחות בחברה הערבית נמצאות מתחת לקו העוני(1). אף שלאחרונה חל שיפור כלכלי מסוים (זקן, 2022), 75% מהיישובים הערביים במדינת ישראל עדיין נמצאים בשלושת האשכולות הנמוכים ביותר בדירוג החברתי־כלכלי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, לעומת 9% בלבד מהיישובים היהודיים. אף יישוב ערבי אינו ממוקם באשכולות הגבוהים (אילן, 2022).
ישנם פערים בולטים גם ברמות ההשכלה: מנתוני דוח פני החברה (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 2023ב) עולה כי בשנים 2020–2021 שיעור בעלי התואר האקדמי בקרב הערבים (16.2%) היה נמוך מאוד לעומת שיעורם בקרב היהודים (36.3%). 41.2% מהערבים היו בעלי השכלה חלקית (לא סיימו תיכון), לעומת 14.1% בלבד מהיהודים. כמו כן, נמצא כי שיעור הנושרים מבית הספר בגילי חטיבה או תיכון בקרב הערבים היה גבוה יותר מאשר בחברה היהודית. גם בתוך החברה הערבית קיימים פערים ניכרים. למשל, רמות ההשכלה משתנות בין האזרחים הנוצרים, המוסלמים והדרוזים –21% מהנוצרים למדו 16 שנות לימוד ויותר לעומת 12% מהמוסלמים ו– 13% מהדרוזים; וקיימים הבדלים מהותיים ברמת החיים ורמות ההכנסה וההשכלה בין האוכלוסייה הערבית המתגוררת בגליל, בערים המעורבות ובצפון הארץ לבין האוכלוסייה הבדואית בדרום, לטובת הראשונה (גרא, 2018).
הסקר הטלפוני והמקוון שערכה חברת הסקרים "איפקאר", בהנהלת ד"ר הישאם ג'ובראן, בחן את תמונת המצב בקרב האוכלוסייה הערבית בכל הנוגע לתשתיות רשת, בעלות על מכשירי קצה, שימושי אינטרנט וחשיפה לפגיעות סייבר שונות. בעזרת הממצאים מבקש המחקר לדון בהיבטים שונים של הפער הדיגיטלי בחברה הערבית על שלוש רמותיו: נגישות תשתיתית וחומרית (הרמה הראשונה), מיומנויות ואוריינות דיגיטלית (הרמה השנייה), ומידת התועלת המופקת מהשימוש ברשת (הרמה השלישית). המחקר התבסס על פילוחים דמוגרפיים וגיאוגרפיים מגוונים, וכך הראה תמונה מקיפה ומדויקת של המצב בשטח.
חשיבותו של המחקר נעוצה בהשלכותיו מרחיקות הלכת של הפער הדיגיטלי בתקופתנו. בחברה שבה האינטרנט חודר לכל תחומי החיים, היעדר גישה אליו או חוסר מיומנות בשימוש בו עלולים להוביל לקשיים רבים בתפקוד היומיומי, ביכולת לממש זכויות, בסיכויי ההשתלבות בשוק העבודה ובהזדמנויות למוביליות חברתית. לפיכך, להבנה מעמיקה של הפער הדיגיטלי בקרב האוכלוסייה הערבית יש חשיבות רבה לא רק מבחינה אקדמית, אלא גם כבסיס לגיבוש מדיניות ציבורית שתסייע בצמצומו.
הערות שוליים
- בעוד ההוצאות של משפחה ערבית דומות לאלו של משפחה יהודית (13,473 ₪ לחודש לעומת 13,406 ₪ בחודש, בהתאמה) ההכנסה הממוצעת למשק בית בחברה היהודית עומדת על 18,317 ₪ לחודש, ואילו ההכנסה הממוצעת למשק בית בחברה הערבית נמוכה ממנה ב־ 33% , ועומדת על 12,224 ₪ לחודש (בר דוד וסלמאן, 2021) מחקר של משרד האוצר מצא כי בממוצע גבר ערבי משתכר 4,435 שקל פחות מגבר יהודי לא חרדי. נתונים אלו משקפים פער של כ־ 45% בין ערבים ליהודים. פערי השכר נובעים בין השאר מפערי השכלה, תעסוקה במקצועות שונים, מקום מגורים והכנסת ההורים. גם בתוך החברה הערבית קיימים פערים, כאשר שכר המוסלמים הוא הנמוך ביותר – 8,335 שקל בממוצע; ושכר הנוצרים הוא הגבוה ביותר – 11,192 שקל בממוצע. הגברים הדרוזים משתכרים 9,479 שקל בממוצע (טייטלבאום, 2021).
