א. הפער הדיגיטלי – הגדרות והשפעות חברתיות וכלכליות

בעשורים האחרונים, וביתר שאת מאז תחילת המאה ה־21, חדרו טכנולוגיות מידע ותקשורת (טמ"ת) לחיינו בצורה נרחבת. אזרחי המאה ה־21, בישראל ובעולם, משתמשים בטכנולוגיה באופן רציף ותדיר ובתחומים רבים בחייהם. בעקבות זאת הופיעו אתגרים שונים שבהם נתקלים אלו שהגישה שלהם לטמ"ת חלקית או לא קיימת, ואלו שיכולתם להשתמש בטמ"ת מוגבלת. תופעה זו תוארה כ"פער דיגיטלי" (Digital Divide) או "אי־שוויון דיגיטלי" (Digital inequality) (Robinson et al., 2015).

אחת ההגדרות למונחים אלה היא

בספרות המקצועית מפורטות שלוש רמות של פער דיגיטלי:

הרמה הראשונה (First level digital divide):

אי־שוויון בנגישות לטמ"ת ובבעלות עליהן (Scheerder et al., 2017). רמה זו עוסקת בהימצאות תשתיות ראויות במקום המגורים (חשמל וטלפון בעיקר) המאפשרות חיבור לרשת האינטרנט, וכן בבעלוּת על אמצעי קצה המאפשר חיבור לרשת ושימוש בה (מחשב, טאבלט, טלפון חכם, קונסולת משחק או כל מכשיר אחר המתחבר לאינטרנט).

הרמה השנייה (Second level digital divide):

פער האוריינות או המיומנויות. פער זה מתייחס לאי־שוויון ביכולת לנצל את טכנולוגיות המידע והתקשורת, והוא כרוך ביכולתו של היחיד להשתמש בטמ"ת לתועלתו (van Deursen & van Dijk, 2019). אוריינות דיגיטלית פירושה כלל המיומנויות הנרכשות והנדרשות בסביבה דיגיטלית, לרבות שימוש בערוצי מדיה חדשים, מקורות מידע מורכבים, טקסטים מרובי ייצוגים (מלל, קול, וידיאו וכו') ותוכנות לעיבוד נתונים (Reddy et al., 2020).

הרמה השלישית (Third level digital divide):

פער התוצאות או התועלות. רמה זו מתמקדת בשאלה מהן התוצאות או התועלות של גישה למחשב ולאינטרנט בפן האישי והחברתי (van Dijk, 2020). פער ברמה זו משפיע על יכולתו של הפרט לרכוש הון חברתי ותרבותי, להתקדם בחברה (מוביליות), לרכוש חינוך איכותי, לקבל שירותי בריאות טובים ולמצות את זכויותיו האזרחיות. להשפעות אלו יש קשר ישיר למעמד סוציו־אקונומי (Ragnedda, 2017; Tsatsou, 2020).

הפער הדיגיטלי נחשב היום לאחד המעכבים הבולטים של התפתחות אישית וחברתית בחברה המודרנית (Hilbert, 2011), ונמצא כי הוא משעתק פערים סוציו־אקונומיים קיימים (Chinn & Fairlie, 2007). הוא עשוי להוביל לפערים בידע בין אזרחי המדינה, ליצור שינויים בתרבות, בתקשורת ובתוצר הלאומי (Resta & Laferriere, 2015) ולהחריף פערים בין תת־מעמדות, קהילות ופרטים (Ertmer et al., 2012; Polat, 2012), כאשר הנפגעות העיקריות עלולות להיות קהילות מודרות ומוחלשות (Schejter et al., 2017). זאת משום שקבוצות מיעוט בעלות הון אנושי נמוך במרחב הפיזי מתאפיינות בסטטוס דומה גם במרחב הדיגיטלי (Robinson et al., 2015).

ניכר אפוא שהפער הדיגיטלי לא משפיע רק על הגישה של הפרט לטמ"ת או למידע, אלא משפיע מהותית על יכולתו להשתתף בחברה כאזרח שווה ולתרום לטוב המשותף (Schejter et al., 2023). בשל ההשפעות הנרחבות של פער זה על תחומים כה רבים בחיי הפרט, הוא נחשב היום לאחת מצורות ההדרה הפוגעניות ביותר (Castells, 2002), ויש המכנים אותו "פער מרובה" או "קיפוח מרובה" (Multiple deprivation) (לב־און ואח', 2019).

עקב היקף התופעה, מדינות רבות רואות בצמצום הפער הדיגיטלי אינטרס מוסרי וחברתי (שיפור הרווחה האישית, צמצום פערים חברתיים וקידום שוויון הזדמנויות בקרב אוכלוסיות שונות), אינטרס כלכלי (כאמצעי להשגת יתרון תחרותי בשוק העבודה) ואינטרס פוליטי (כחלק מהאסטרטגיה לשמירה על חוסן לאומי) (Rafaeli et al., 2018).

ואן דייק (van Dijk, 2005) פיתח מודל המבקש להבין את מקורות הפער הדיגיטלי (ראו איור 1). המודל ממחיש כי אי־שוויון בחברה מוביל לחלוקה לא שוויונית של משאבים; חלוקה זו מונעת גישה שוויונית לטמ"ת; וגישה לא שוויונית לטמ"ת מגבירה את האי־שוויון. התוצאה היא הדרה של אנשים וקבוצות מסוימים מתהליכים חברתיים.

איור 1. המודל של ואן דייק (2005)

השפעות הפער הדיגיטלי על האוכלוסייה הסובלת ממנו מתבטאות בכמה תחומים עיקריים:

שוק העבודה:

משרות רבות בשוק העבודה המודרני דורשות אוריינות דיגיטלית ברמה גבוהה, ובעלי משרות אלו מתוגמלים לרוב בשכר גבוה יחסית. לפיכך, האפשרות של אלו הסובלים מפער דיגיטלי, ובפרט מרמה נמוכה של אוריינות דיגיטלית, להתמודד על משרות בשכר גבוה, מוגבלת מלכתחילה (Hilbert, 2020). מחקר של מכון ברוקינגס (2017Muro et al.), שנערך בארה"ב מצא כי בעלי משרות הדורשות מיומנויות דיגיטליות בינוניות עד גבוהות הרוויחו שכר הגבוה ב־17%–38% מאלו שעבדו במשרות הדורשות מיומנויות דיגיטליות נמוכות. השפעה זו ניכרת ביתר שאת מאז מגפת הקורונה, שבמהלכה החלו עובדים רבים במשק לעבוד מהבית, ומקומות עבודה רבים המשיכו לפעול גם לאחר מכן במבנה היברידי. אנשים ללא גישה מתאימה לטמ"ת ובעלי אוריינות דיגיטלית ברמה נמוכה התקשו להמשיך ולעבוד, ובמקרים רבים נאלצו לסכן את עצמם ואת משפחותיהם. ארגון ה־OECD אף קבע כי עבודה מהבית עשויה להפוך לחלק קבוע משוק העבודה (בניטה, 2020).

מערכת החינוך:

מאז תחילת המאה ה־21 גובר השימוש בטמ"ת ובטכנולוגיה חינוכית (Ed-Tech) במערכת החינוך. חלק גדול מהמטלות והתוכן נמצא ברשת, והתלמידים והמורים נדרשים להפגין רמה מסוימת של אוריינות דיגיטלית. ארגון ה־OECD, ואחריו משרד החינוך בישראל, אף הגדירו אוריינות דיגיטלית כמיומנות חיונית במסגרת הכישורים הנדרשים לאזרחות מועילה במאה ה־21 (OECD, 2019). התלמידים הסובלים מפער דיגיטלי נפגעים פעמיים: ראשית, למקצתם אין את המשאבים הנדרשים לקבלת גישה לטכנולוגיות אלה בבית או בבית ספר; שנית, לחלקם חסרים כישורים והנחיה פדגוגית ומקצועית כדי להשתמש ביעילות בטכנולוגיות המוצעות (Robinson et al., 2015). כמו כן, תלמידים השייכים לאוכלוסייה הסובלת מפער דיגיטלי לא תמיד יכולים לקבל סיוע מבן משפחה או מחבר בעל יכולות דיגיטליות (Gonzales et al., 2020).

בשיאה של מגפת הקורונה (2020–2022) הפכה הנגישות לטכנולוגיה והשימוש בה לתנאי סף ללמידה, בשל סגירת בתי הספר והמעבר ללמידה מרחוק. למורים, מרצים ותלמידים במערכת החינוך הכללית ובמערכת ההשכלה הגבוהה, השייכים לאוכלוסייה המושפעת מהפער הדיגיטלי, לא הייתה אפשרות להמשיך בהוראה ובלמידה, ובכך מצבם הורע ביחס לעמיתיהם אשר לא סובלים מפער זה (אבו־קשק ומנדלס, 2020; דהאן ואח', 2020).

גישה לשירותי ממשלה ובריאות:

בשנים האחרונות, משרדי ממשלה ושירותים אזרחיים שונים מעבירים חלקים גדלים והולכים מפעילותם לרשת. מידע רב הרלוונטי מאוד לאזרחים מתפרסם באופן מקוון, ואנשים המושפעים מהפער הדיגיטלי יתקשו לרוב לגשת אליו. כך נמנעת מהפרט המוחלש האפשרות לממש את זכויותיו האזרחיות (Mossberger et al., 2018). גם המידע במערכת הבריאות הולך והופך דיגיטלי: קביעת תורים לרופא, צפייה בתוצאות בדיקות או גישה למידע רפואי כללי באופן מקוון נפוצים כיום יותר ויותר, ואדם הסובל מפער דיגיטלי יתקשה לקבל את המידע הרלוונטי לו (Boone et al., 2014).

ללא נגישות מספקת לשירותי מידע ממשלתיים וציבוריים, עשויים ציבורים שונים הסובלים מפער דיגיטלי להתקשות בקבלת מידע על אודות זכויות סוציאליות שונות המגיעות להם ובמיצוי הזכויות הללו. רבים מהאזרחים הערבים בישראל משתייכים לעשירונים הנמוכים במדד הסוציו־אקונומי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ולפיכך זכאים לזכויות שונות מטעם רשויות הרווחה, הבריאות והחינוך. הפער הדיגיטלי על רמותיו השונות, לצד היעדר גישה מותאמת לאתרים שונים המפרטים את הזכויות הללו (ובפרט הנגשה שפתית ותרבותית של אתרי ממשלה), עשוי לפגוע ביכולתם של האזרחים הערבים להשיג מידע חיוני ולמצות את זכויותיהם.

השפעות חברתיות:

בשל המרכזיות של המדיה החברתיים ושל טמ"ת בעידן הנוכחי, פרטים או קבוצות המושפעים מהפער הדיגיטלי עשויים להתקשות ביצירת קשרים ובתקשורת (Tsatsou, 2011). סעיף זה משפיע בעיקר על הדור הצעיר, אשר משתמש במדיה החברתיים באופן שוטף (Scheerder et al., 2017).

השמעת קול והשתתפות משמעותית בחברה:

בשנים האחרונות הפכו המדיה הדיגיטליים לאחת הזירות המרכזיות לקיום שיח דמוקרטי וחברתי (Ivie, 2024). אוכלוסיות המושפעות מהפער הדיגיטלי, ובפרט אוכלוסיות מוחלשות דוגמת האוכלוסייה הערבית בישראל, מתקשות לעיתים להשתמש במדיה הדיגיטליים כדי לתווך בפומבי את צורכיהן ודרישותיהן לחברה הכללית, ובפרט לגורמי ממשל וסמכות. קול, בהקשר הזה, מוגדר כיכולת לייצג את עצמנו וכזכות להביע דעה (Tacchi, 2012). ברמה האישית הכוונה היא להזדמנות הניתנת לפרט לדבר, להישמע ולהשפיע על החלטות שיש להן השלכות על חייו (Couldry, 2010). אוכלוסיות ופרטים המושפעים מהפער הדיגיטלי מתקשים לעיתים לבטא בבירור את צורכיהם במדיה הדיגיטליים, ולפיכך מצטמצמת יכולתם להישמע ולקבל מענה מתאים וראוי.

היכולת להעריך מידע ברשת באופן ביקורתי ולהשתמש בו:

אוריינות דיגיטלית נמוכה עשויה להגביר את החשיפה למידע מוטעה ולדיסאינפורמציה. הדבר נכון במיוחד בעידן שבו נפוצים ברשת חדשות כזב (Fake news) ומידע מטעה. היכולת להעריך מידע באופן ביקורתי חיונית עבור אזרחות מושכלת (Lewandowsky et al., 2017). הערכה שגויה או חלקית של מידע עשויה לפגוע ביכולתו של הפרט לקבל החלטות מושכלות, וכך להשפיע על תחומים רבים בחייו, למשל בכל הנוגע לטיפול רפואי (Diviani et al., 2015).

מודעות נמוכה לסכנות ברשת:

אלו המושפעים מהפער הדיגיטלי נמצאים בסיכון גבוה ליפול קורבן לגניבת זהות ולתרמיות שונות ברשת (Sultan, 2019), עקב מודעות נמוכה יחסית לאפשרויות לפגיעה ולסכנות שבשיתוף מידע אישי ברשת. הם עשויים לא לדעת כיצד להתגונן מפגיעות כאלו, או מה ביכולתם לעשות אם נפגעו (Alvarez, 2019; Stolfo et al., 2007).