בעידן האינטרנט והרשתות החברתיות, בעלי אתרים, מפעילי עמודים ומנהלי קבוצות מספקים לכולנו פלטפורמות לפרסום תוכן וליצירת קשרים. אולם, תכנים אלה כפופים לחוק, ועשויים לחשוף את המפרסמים לתביעות אזרחיות לפיצויים בגין לשון הרע, הטרדה או פגיעה בפרטיות, או אף תביעות פליליות בגין הסתה או איומים. מגמה הולכת וגוברת בפסיקה הישראלית ובעולם היא להטיל אחריות גם על בעלי אתרים, מפעילי עמודים ומנהלי קבוצות שמספקים את הפלטפורמות האלה ומפקחים על התוכן בהן, כך שייתבעו כאילו לקחו בעצמם חלק בפרסום תוכן בלתי חוקי או פוגעני, זאת מתוך תפיסה שיש להם חובה להסרת תוכן כזה.
ישראל
ב-17.04.2016 התקבל פסק דין בעניין קובי נ' לוי (ת"א 29880-08-13 לוי נ' קובי). התובעת טענה שפרסומים שהועלו על-ידי אחד הנתבעים, חבר בקבוצה בפייסבוק, פוגעים בפרטיותה כי חושפים פרטים אישיים עליה, מטרידים אותה מינית כי מביעים התייחסות מביישת כלפיה, ומהווים לשון הרע כי הם מייחסים לה דברים שקריים ומשפילים. בנוסף, היא ביקשה פיצויים מהבעלים והמנהל של הקבוצה בפייסבוק, בטענה שהוא שותף לפגיעה מאחר והיה מודע לקיומם של הפוסטים ולא מחק אותם. שני הנתבעים הם, לטענת התובעת, מכרים ושותפים פוליטיים. בית המשפט פסק לטובת התובעת ופסק לה פיצויים על פגיעה בפרטיות ולשון הרע משני הנתבעים. בית המשפט ראה לנכון לראות במנהל הקבוצה כמעוול במשותף, מאחר והיה בעל השליטה בקבוצה ולא מחק את התוכן, למרות שהיה מודע אליו לפי עדותו. בערעור על פסק הדין, בית המשפט המחוזי אישר את פסיקת בית משפט השלום בפסיקתו מיום 22.09.2016, וציין שהיקף הפיצויים בתביעות מעין אלו ייגזר גם מהיקף הפרסום לפי כמות החברים בקבוצה (ע"א 26716-06-16 קובי נ' לוי).
ב-04.08.2020 התקבל פסק דין בעניין נועה דרוקר נ' יואב אליאסי. התובעת בהליך היא עצמאית בענף המזון, שלה דף פייסבוק בו היא מפרסמת אוכל למכירה. בדף הפייסבוק הפרטי שלה היא הביעה דעה פוליטית, שגררה תגובה של הנתבע, "הצל", בדף הפייסבוק שלו שלו עשרות אלפי עוקבים. הנתבע "הציע" לעוקביו להגיב על העמוד שלה, ובתגובה חלק מעוקביו נתנו לה דירוג גרוע, מבלי שקנו כלל. דירוגים אלה מהווים לטענתה לשון הרע. התובעת פנתה לפייסבוק ישראל בבקשה להסרת התגובות והביקורות השקריות, ופייסבוק סירבה, לכן לטענת התובעת היא אחראית לפצותה גם כן. ביחס ליואב אליאסי, נקבע כי במעשיו אין שידול למתן דירוג גרוע באופן ספציפי אלא רק לביקורת לגיטימית, ולכן אינו אחראי. ביחס לפייסבוק בית המשפט קבע שעל פניו, למיטב ידיעתה של פייסבוק, אלה היו ביקורות תמימות, וזה שהן ביקורות גרועות לא אמור להעיד שהן שקריות, ולכן פייסבוק לא חייבת לפצות את התובעת. בית המשפט הדגיש כי כאשר ישנה מחלוקת באשר לחוקיותו ופוגעניותו של התוכן שהועלה, הרי שלא חלה הדוקטרינה שמאפשרת לחייב את הפלטפורמות ומנועי החיפוש בהסרתו של התוכן הזה ללא צו בית משפט, ולכן גם לא ניתן לחייבן בנזיקין מבלי שהפרו צו כזה:
"חדשות לבקרים מוגשת לבית המשפט תביעה בטענה לפרסום לשון הרע, ובית המשפט נדרש לקיומו של בירור מקיף בשאלה אם הפרסום בכלל מהווה "לשון הרע" כהגדרתו בחוק. זה זה תפקידו של בית המשפט ולא זה תפקידו של בעל אתר במרשתת. אפילו בעל אתר רב עוצמה (כך לטענת התובעת) דוגמת פייסבוק. אין זה מתפקידו של בעל אתר להכריע במחלוקות על פגיעה בזכויות בכלל, ואין זה מתפקידו של בעל אתר להכריע במחלוקות בענייני לשון הרע בפרט. וכך, כאשר בטענה לפרסום לשון רע עסקינן, אחריותו של בעל אתר לפרסום שנעשה ותחת הדוקטרינה של "הודעה והסרה" תחול רק כאשר אותו פרסום נשוא הפנייה לבעל האתר התברר ככזה שהוא אסור "על פניו". כזה אשר לא תיתכן מחלוקת של ממש בשאלת היותו פוגעני ואסור."
[הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי כנגד הקביעה שפייסבוק לא אחראית אך ערעור זה הוסר ונשאר רק הערעור כנגד המשיב העיקרי: ע"א (תל אביב-יפו) 52301-10-20 נועה דרוקר נ' יואב אליאסי (23.01.2022). לאחר מכן, ערעור זה המשיך לבית המשפט העליון: רע"א 2030/22 ונדחה באוגוסט 2022]
ביום 24.02.2024 התקבל פסק דין בבית משפט השלום בחדרה בעניין מאור נ' חזות [תאד"מ 3813-07-21 מאור נ' חזות]. התובע בהליך הוא בעל עסק למשלוחים שפעל גם כזכיין של סניף דואר ביישוב שלו. לאחר שהפסיק את פעילותו כזכיין, פורסמו עליו מספר פרסומים בקבוצת הפייסבוק "קהילת טבעון והסביבה" שבה כ-11,000 חברים. בפרסומים אלו נטען כי הוא פעל במכוון למתן שירות גרוע כזכיין דואר על מנת לגרום ללקוחות לעבור לעסק המשלוחים שלו במקום קבלת משלוחים בדואר. נטען שהוא מנסה "לגזור קופון" על לקוחותיו, נותן שירות גרוע בכוונה ופעל בניגוד עניינים מתוך תאוות בצע. התובע תבע את המגיבים ואת מנהל הקבוצה, שסירב להוסיף אותו לקבוצה וסירב להסיר את התגובות המכפישות. בית המשפט אימץ את הקביעות הקודמות של בתי המשפט, וקבע שניתן יהיה לקבל פיצוי מבעלי אתרים או מנהלי קבוצות לאחר שסירבו לבקשה להסרה רק אם הפרסום שאליו הפנו את תשומת ליבם הוא אסור "על פניו" ואין מחלוקת לגבי היותו פוגעני:
"על מנת שתושת חבות על בעל אתר אינטרנט או על מנהל קבוצת פייסבוק, יש לעמוד על מקור החובה מצד המנהל כלפי התובע. בהקשר זה ניתן להתייחס למנגנון "הודעה-הסרה" שפותח בפסיקת בתי המשפט אך טרם קיבל מעמד חוקי. לפי מנגנון זה, עם פגיעה בזכות של אדם כלשהו לשמו הטוב, עשויה לעמוד לו עילה לא רק כלפי מי שפרסם את הפרסום המכפיש, אלא גם כנגד בעלי ומנהלי אתרים או קבוצות, ובתנאי שנמסרה להם הודעה על שימוש מפר, העתיד לגרום נזק לאדם, והמנהל לא פעל להסרת הפרסום הפוגעני. לצד זאת, ברור שלא בכל מקום בו סבור אדם שזכותו נפגעה, חייב בעל האתר או מנהל הקבוצה להסיר את הפרסום. אף לא תחושתו הסובייקטיבית של מי שביקש את ההסרה היא הקובעת. שומה על אותו מבקש להראות שהפרסום פוגע ואסור על פי הקריטריונים הקבועים בחוק. בת.א (כ"ס) 7830/00 אמנון בורוכוב נ' פורן אלישי (14.7.02, פורסם בנבו) נקבע שאין זה מתפקידו של בעל אתר להכריע במחלוקות בענייני לשון הרע, ואחריותו תחול רק כשאותו פרסום אליו הופנתה תשומת לבו התברר כפרסום שהוא אסור "על פניו" ואשר לגביו לא תתכן מחלוקות אמיתית בשאלת היותו פוגעני."
כלומר, המנגנונים של "מעוולים יחד" ואחריות "משדל" (הוביל להתנהגות המעוולת) או "משתתף" (אפשר או הועיל להתנהגות המעוולת) בדיני הנזיקין עשויים להרחיב את מעגל האחריות גם לגורם ביניים – מנהלי קבוצות, או גורמים פרטיים שמפעילים עמוד, ערוץ או פרופיל. זאת בנוסף להטלת האחריות על חברות הטכנולוגיה אם לא יפעלו להסרתם של תכנים מעוולים. בתי-משפט השלום והמחוזיים בישראל אימצו מנגנון של "הודעה-הסרה", במסגרתו מנהלי קבוצות וגורמי ביניים אחרים יהיו חייבים בפיצוי אם הם סירבו לבקשה שהופנתה אליהם להסרת תכנים מעוולים שהם אסורים "על פניהם", כך שאין מחלוקת לגבי היותם פוגעניים.
האיחוד האירופי – France v. Sanchez
סנצ'ז, חבר מועצה מקומית, התמודד מטעם מפלגת "החזית הלאומית" בבחירות לפרלמנט בצרפת. הוא פרסם בעמוד הפייסבוק שלו רשומה על יריבו, ומשתמשים אחרים העלו תגובות איסלמופוביות לרשומה. חבר המועצה וחלק מהמגיבים הורשעו בהסתה לשנאה כלפי קבוצה דתית. העונש שנגזר הוא קנס בסך 3,000 אירו. סנצ'ז טען שאינו אחראי לפרסומים המעוולים, ושהטלת האחריות עליו פוגעת בחופש הביטוי שלו.
בית הדין האירופי לזכויות אדם דחה ברוב דעות את העתירה, בהתבסס על הנימוקים הבאים: חבר המועצה הפך את הקיר האישי שלו בפייסבוק לפומבי. הוא עשה זאת בתור נבחר ציבור ואישיות ציבורית. בדרך כלל, בזמן מערכת בחירות חופש הביטוי נהנה מההגנה הרבה ביותר. אולם, התגובות שהועלו לקיר שלו מנוגדות בבירור לחוק. הטלת האחריות עליו והרשעתו בפרסומים לא נעשתה על ביטוי פוליטי של עצמו, אלא על שלא ניטר כראוי תגובות בקיר האישי שלו. הוא השאיר את התגובות הפוגעניות במשך שישה שבועות כי חשב שהן מוגנות מכוח חופש הביטוי. אולם, ההערות הללו הסיתו לשנאה ולאלימות, וברור כי הן לא חוקיות. ביחס לפגיעה בחופש הביטוי, נקבע כי הפגיעה מידתית ונמצאת במתחם שיקול הדעת של המדינה, ולא נעשתה חריגה בהטלת האחריות עליו. דעת המיעוט בהרכב סברה שאחריות עקיפה לתגובות מפירה את חופש הביטוי של בעל חשבון אישי באופן לא מידתי. הפגיעה בולטת בייחוד אם מדובר בפוליטיקאי או איש ציבור שיש לו עוקבים רבים, והוא אינו מסוגל לנטר את כל התגובות בעמוד שלו. קשה לייחס לסנצ'ז ידיעה על חלק מההערות שהוסרו תוך זמן קצר, ועל התגובות שלא הוסרו על ידו במשך שישה שבועות – לא השתכנעה שהוכח כי ידע עליהן. בהיעדר מודעות השופטת סברה שלא ניתן להרשיע בעבירה שנדונה והזהירה מפני הטלת אחריות פלילית שעלולה לגרום לבעלי חשבונות למחוק תגובות תמימות מחשש להרשעה.
פסקי הדין
תא 29880-08-13 לוי נ' קובי (2016)
עא 26716-06-16 קובי' נ' לוי (2016)
תא 39830-09-17 דרוקר נ' אליאסי (2018)
רעא 2030-22 יואב אליאסי נ' נועה דרוקר (2022)
תאדמ 3813-07-21 מאור נ' כהן מרציאנו (2024)
