לפני שלוש שנים התחלתי את פרויקט איסוף ופרסום תולדות האינטרנט, הדיגיטל וההיי-טק בישראל. הפרויקט הוא יוזמה אישית שלי, ללא מטרות רווח, שלקחתי על עצמי מתוך הבנה שבכל רגע עלולים להיעלם חומרים ייחודיים שאם לא יאספו ויפורסמו, לא ידעו עליהם לעולם. הפרויקט מרכז למשל חוברות שימוש בתוכנות, ספרים ישנים, כתבי עת ומגזינים. הוא מציע לקהל הישראלי חזרה לעבר של עבודה ושימוש במחשבים ובטכנולוגיה ומה שעומד מאחוריו היא ההבנה שטכנולוגיה היא חלק מהחויות האישיות של כולנו והן משמעותיות לנו מבחינה רגשית, למרות שמקובל לתפוס את הטכנולוגיה כדבר "קר".
מבוא: איך הגעתי לעסוק בתולדות המיחשוב בישראל ולמה זה חשוב?
לפני עשר שנים עשיתי הפסקה ברצף של עבודה בעמותות כדי לחזור להייטק ולהתפרנס קצת יותר טוב. הלכתי ללמוד מידענות, ספרנות וארכיונאות. במידענות עסקתי עוד לפני שלמקצוע היה שם וספרנות כי אני אוהב להיות בסביבת ספרים וקטלוגים. (הקורס "כלכלת המידע" עזר לי מאוד בהייטק). בלימודים גיליתי שהלב שלי נמצא בארכיונאות. אני לא זורק כלום. רוצים דוגמה? היתה שמורה אצלי רשימה של BBSים ישראלים משנת 1992 ועוד הרבה לפני האתר "תולדות הדיגיטל" פרסמתי אותה באתר שלי info.org.il. למי שלא מכירים, BBS הם ראשי תיבות של Bulletin Board Service. אלו היו מחשבים, לרוב בבתים של אנשים שחוברו לטלפון בעזרת מודם. מנויים היו יכולים לחייג למחשב, להתחבר לתוכנה, לקרוא ולכתוב הודעות ולהוריד תוכנות. בארכיון ה BBS תוכלו לקרוא הודעות מהרשתות הישראליות. כמו ש- Video killed the radio star, כך גם האינטרנט הרג את ה BBSים.
עלון פרסומת ל-BBS Zoe, שנת 1994
יום אחד גיליתי את הפודקאסט של ג'ייסון סקוט (Jason Scott) והתאהבתי. סקוט הוא ארכיונאי של האינטרנט ודמות לחיקוי עבורי. מאז 1998 הוא משמר באתר שלו כל דבר דיגיטלי שהוא מוצא. מאז 2011 הוא עובד בארגון "ארכיון האינטרנט" ("Internet Archive") בתפקיד Free Range Archivist and Software Curator. מהיכרותי עם ה"טיפוס", אני משער גם שהוא זה שהמציא לעצמו את הטייטל. הוא עושה מה שחשוב בעיניו ומעניין אותו ולא עוסק בשאלות של תועלת. הוא אוסף ומתעד את הכל מתוך האמונה הבטוחה שמישהו ימצא בזה עניין. תוך כדי האזנה לפודקאסט של סקוט, הגעתי להבנה שאין תיעוד של תולדות המחשוב בישראל. באותה הנשימה, הבנתי שמדובר ביוזמה שאף אחד לא לקח על עצמו וגם עלתה בי התחושה, שאם אני לא אעשה את זה, אף אחד לא יעשה.
את כל החומרים שאני אוסף ומארכב באתר "תולדות הדיגיטל בישראל", אני מעלה לאתר של ארכיון האינטרנט העולמי, שמספק מקום אחסון בטוח לכלל הקבצים והמסמכים הכלולים בארכיון. האתר בעברית הוא למעשה אינדקס מאורגן ונוח לשימוש המפנה את המשתמשים והמשתמשות כאן בישראל לקבצים ששמורים שם. כך אני מוודא ששרידות החומרים לא תהיה תלויה בהמשכיות האתר שלי. כשאני מספר על כך, אנשים לא כל כך מבינים על מה מדובר, אז חשוב לי להסביר קצת. מי שכבר שמעו או מכירים את ארכיון האינטרנט archive.org יודעים שאפשר למצוא בו גרסאות ישנות של אתרי אינטרנט. מה שנקרא ה Wayback Machine (או בעברית "מכונת ה-"ממש מזמן"). מה שפחות מוכר לגבי הארכיון העולמי, הוא עושר התכנים מסוגים שונים שנמצאים שם וכן העובדה שכל אחת יכולה להעלות לשם קבצים לטובת הכלל.
לדוגמה, לארכיון האינטרנט הועלו יותר מ-3 מיליון חוברות הדרכה ושימוש (Manuals), מחולקות לפי חברות. יש שם סרטים, ספרים, תכניות רדיו וטלוויזיה. באתר יש 275 אלף פריטים של תוכנות ישנות (כולל הרבה משחקים) שבעזרת אמולטורים אפשר להשתמש בהם בדפדפן.
ידעתי שיש לי את כל הכלים בארגז כדי לבצע פרויקט שכזה. ראשית, והכי חשוב, תשוקה לעניין. מבחינת הפניות, האתר שלי "לא רלוונטי", המציע מידע וסקירות מהימנות אודות מידע המופץ ברשת, אותו אני מפעיל מאז שנת 2002, כבר דורש ממני הרבה פחות תשומת לב, והעבודה בחברת התוכנה שבה עבדתי לא ממש מילאה את ימיי. התחלתי לעבוד בתחום המחשבים באמצע שנות השמונים ולאורך התקופה עד תחילת האלפיים הייתי חלק משינויים טכנולוגיים מהירים ומדהימים. יש לי רקע בבניית אתרים וארכיטקטורת מידע ובעקבות הלימודים, גם ידע פורמלי בארכיונאות.
בקיץ 2021 קיימתי סבב טלפונים כדי לחשוב ביחד עם אנשים שאני מכיר מהתעשייה הטכנולוגית בישראל, ובין השאר דיברתי עם מישהו שהיה מאוד בכיר ומרכזי בתעשיית ההיי-טק בישראל משנות השבעים ועד תחילת שנות האלפיים. הוא אמר לי שהוא בדיוק עשה סדר בבית וזרק מכולה שלמה של חומרים שהיו אצלו. הבנתי שהמחזיקים בחומרים ובתיעודים החשובים אודות ההיסטוריה הדיגיטלית של ישראל שאותה אני רוצה לתעד עוזבים בימים אלה את העולם או שעוברים לדיור מוגן ואין להם מה לעשות עם מה שאספו. הבנתי שבכל רגע צפויים להיזרק לפח, רעיונית ומילולית גם יחד, עוד חומרים יקרי ערך ולכן אני חייב להתחיל להציל אותם מיד.
באוקטובר 2021 השתתפתי בכנס GeekCon, כשכל מטרתי היתה לספר על הפרויקט שלי ולהציק לכל אחד מהמשתתפים בנפרד כדי לחפש חומרים לארכיון. "הארץ" שלחו עיתונאי וצלם לכנס. זו היתה ההזדמנות שלי לספר לציבור על פרויקט תולדות הדיגיטל המתהווה, ועל כך שאני מחפש חומרים.
ניכר היה, שהשלב הראשון במשימה עבר בהצלחה, כאשר בעקבות הכתבה קיבלתי את הפנייה הבאה:
פנייתה של אלישבע פבריקנט, נכדתו של כתריאל צימט
"ערב טוב, קראתי את הכתבה במוסף הארץ ואני חושבת שיש לי הרבה מאוד חומרים עבורך.
אני הנכדה של כתריאל צימט שנפטר רק באוגוסט האחרון. סבא שלי היה מחלוצי עולם המחשוב בארץ, היה עובד אל-על שם הקים את מערך המחשוב, היה יו"ר משתמשי ציוד IBM בישראל, היה יו"ר איל״א (איגוד ישראלי לעיבוד אינפורמציה), יזם את פרויקט אולימפיאדת המדעים בארץ ועשה המון לקידום המחשוב בארץ… אנחנו בתהליך מיון החומרים. אשמח לשלוח לך תמונות מייצגות ותגיד לי אם מעניין אותך…"
הבנתי שהתחלתי לא רגע מוקדם מדי, שהגישה שלי נכונה ואני חייב להמשיך במלוא המרץ. כמו שנכתב במקורות "אם אין אני לי, מי לי? ואם לא עכשיו, אימתי?"
ארכיונאות רדיקלית כחלופה לארכיונים ומוסדות זיכרון מדינתיים
אני שואב השראה מתנועה שקוראת לעצמה "ספרנות רדיקלית" שאחד מעקרונותיה הוא חשיפת מידע לציבור שלא דרך המסלולים הרשמיים. דוגמה ישראלית טובה הם מכון עקבות לחקר הסכסוך הישראלי-פלסטיני. המכון נאבק להסרת חסמים לא חוקיים לגישה של הציבור הרחב לתיעוד שמוחזק בארכיונים הממשלתיים, תיעוד שהוא רכוש הציבור ונועד לשמש את הציבור. המכון אוסף מסמכים מארכיונים וחוקר אותם כדי לקדם שיח ציבורי המבוסס על עובדות ולתמיכה בעבודתם של מגיני זכויות אדם. ביולי 2024 המכון קיים מופע של חברי תנועת "מצפן" שציגו את העדויות שנמסרו בשנות החמישים לוועדות החקירה אודות הממשל הצבאי.
קיימתי את סבב הטלפונים שהזכרתי למעלה מתוך ההבנה שאני מתחיל פרויקט שהוא במהותו פרויקט לאומי, וכדאי שכמה שיותר אנשים הקשורים לעניין יהיו מעורבים, אולי על ידי הקמת ועדת היגוי. חשבתי שבעזרת חברי ועדת ההיגוי יופץ שמו של הפרויקט ואולי חבריה גם יעזרו לגייס משאבים עבורו. אחת התגובות שקיבלתי היתה "אם אתה לא מתייחס לזכויות יוצרים, אני לא רוצה שידעו שדיברת איתי". לאחר מחשבה, ועל בסיס נסיוני, החלטתי לא להקים ועדת היגוי, שכן מדובר בעניין שיש סבירות גבוה שיסבך אותי בעניינים פוליטיים ובאינטרסים של אנשים וגופים. בעקבות כך, הבנתי שהפרויקט יתקיים רק מהמשאבים האישיים שלי.
על מנת להתניע את הפרויקט, הייתי צריך להקים אתר ראשוני והייתי חייב לרכוש סורק לחומרים שהתחלתי לקבל. רכשתי סורק מכספי הפרטי. לאחר שהאתר הראשוני רץ לאורך תקופה קצרה, והבנתי טוב יותר איך אני רוצה שיראה האתר הקבוע, חיפשתי מתכנת בהתנדבות. דרך חברה הגעתי לעידו ברנע, מתכנת וורדפרס מקצועי. הוא הבין את חשיבות המשימה והתנדב לתכנת עבורי את האתר. הוא המליץ על מעצבת שאיתה הוא עובד קבוע. המעצבת קיבלה תשלום כי אני לא מבקש מאנשים לוותר עליו אם הם לא התנדבו לכך מראש.
החלטתי לשים את נושא זכויות היוצרים נמוך ברשימת החשיבות. הבנתי שאם אתחיל לעסוק בשאלות של זכויות יוצרים, אשקיע המון זמן מיותר בבקשות רשות וחיפוש אחר אנשים שהלכו לעולמם ומוציאים לאור שכבר לא קיימים. כל החומרים שאני מפרסם באתר התפרסמו לפני יותר מעשרים שנה ואין להם ערך מסחרי. הנחתי שרוב האנשים יהיו שמחים שהתכנים שלהם ישמרו ויפורסמו ויהיה בהם שימוש. ההחלטה לתת עדיפות נמוכה לנושא זכויות היוצרים חיזקה את הגישה שאימצתי לפיה נמנעתי מבקשת תמיכה מגופים ממוסדים, כי בשלב זה הייתי בטוח שאף גוף רציני לא יסכים לקשור את שמו עם פרויקט שזו המדיניות שלו.
בהמשך הדרך, ההחלטה שלי בעניין זכויות היוצרים התבררה כנכונה ומנומקת. בין היתר, אני עובד כארכיונאי בבית בנימיני לקרמיקה עכשווית והחומרים שאנחנו אוספים ורושמים יעלו בעתיד למאגרים של הספרייה הלאומית. במסגרת התייעצות שקיימתי עם עו"ד מהספרייה, התברר שהם נוקטים באותה גישה ממש וכך הבנתי כי האינטואיציה שלי היתה נכונה מיסודה. ההנחייה לארכיונים שמהם הם יקבלו חומרים היא לנהל סיכונים בעצמם. כלומר, לזהות חומרים שבהם עדיין עשוי להיות שימוש מסחרי, למצוא את בעלי זכויות היוצרים ולבקש רשות לפרסמם. לגבי שאר החומרים, להניח שימוש הוגן.
למה חשוב לכולנו שיתקיים מאגר תולדות הדיגיטל בישראל?
כשהתחלתי את הפרויקט היו כאלה שהתלהבו והיו כמובן, גם הספקנים.
אלה שהתלהבו אמרו שזה פרויקט נהדר אבל לא השלימו את המשפט "זה פרוייקט נהדר בגלל ש…". איכשהו, לאנשים מסוימים, כולל אותי, ברור באינטואיציה שהוא חשוב אבל תשובה לשאלה "למה" דורשת קצת העמקה. היום, כשהפרוייקט כבר מוכר ומשמש רבים בציבור הישראלי, אפשר לחלק את משתמשי האתר לשניים, המוסרים והקוראים.
למוסרים, חשוב שיזכרו אותם ואת פועלם, והם שמחים שמישהו מבקש מהם חומרים לפרסום.
דוגמה יפה היה עמירם שור, היו"ר האחרון של איל"א, (איגוד ישראלי לעיבוד אינפורמציה) שאמר לי "כבר 15 שנה אני שומר את הארגזים האלה ומחכה שמישהו יבקש אותם ממני"
כינוס איגוד האינטרנט הישראלי, ינואר 1998. בתמונה במשמאל לימין: מיכאל איתן, עמירם שור, לימור לבנת, ג'ורג' מאיר
תורם משמעותי נוסף לארכיון הוא דב וינר, אחד מבין חלוצי האינטרנט בישראל ומיוזמי הקמת איגוד האינטרנט הישראלי. דב היה חבר קיבוץ ברור חיל, פסיכולוג במקור, אשר נשבה בקסם המידע הדיגיטלי. הקים את יחידת המחקר היישומי במכללה האקדמית ספיר כמוקד לחדשנות אזורית; ריכז את תהליך הפצת השימוש באינטרנט בקרב התעשייה הישראלית במסגרת מתימו"פ (מרכז התעשיה הישראלית למחקר ופיתוח (ע"ר)); אחראי על ליווי ובקרת המיזמים של תכנית האוטוסטרדה של המידע; יזם את הסמינרים הראשונים בישראל אודות ה-Semantic Web וממשיך לקדם את חזון ה- Linked Data; ניהל את ESIS, הסקר האירופי של חברת המידע בישראל (במכון לחיזוי טכנולוגי של אוניברסיטה תל אביב); ניהל המוקד הישראלי ליוזמה לחברת המידע בים התיכון של האיחוד האירופי (EUMEDIS) במסגרת איסרד ISERD; לימד את הסמינרים הראשונים בנושא מדעי הרוח הדיגיטליים באוניברסיטה בישראל (באוניברסיטה העברית). דב מסר לי ארגזים של חומרים משנות השמונים ועד תחילת האלפיים. סרקתי את כל החומרים ומהם פרסמתי 7,289 דפים ובהם אפשר למצוא חומרים מכל הפעילויות והיוזמות שלו.
הקבצים שמסר וינר מספקים זווית נדירה והיסטורית לימיו הראשונים של האינטרנט בישראל ולתהליך הטמעתו ופיתוחו בראשית ימיו, כמו גם להיוולדו של איגוד האינטרנט הישראלי בעצמו, ועל פעילותו בזירה הישראלית מאז שנות ה-90 (ועד היום…).
קהלים ומשתמשים של מאגר תולדות הדיגיטל בישראל
גם את הקוראים באתר, אני מחלק לשתי קבוצות.
הקבוצה הראשונה הם אלה שמשתמשים בחומרים לצורכי עבודה, מחקר או תחביב.
באופן טבעי, שמחתי לראות כיצד משמש הארכיון כמקור מידע היסטורי ייחודי עבור חוקרים בישראל. כך למשל, ביוני 2024, פורסם בכתב העת "משפט, חברה ותרבות" המאמר "גישה אוניברסלית לאינטרנט בישראל? תשתית בין לאום, שוק וחומר" מאת אלון חספר וחמד סואעד שעשו שימוש בחומרים שסרקתי והעליתי. המקור הראשוני המוקדם ביותר שמוזכר במאמר הוא "משרד התקשורת, רשימת דרגות העדיפות לקבלת טלפונים" משנת 1976. מתווספים לו "דו"ח ועדת ההיגוי לתקשוב – תת הועדה לתשתית תקשורת" משנת 1985 ו-"דין וחשבון – ועדה לבחינת קידום שירותי האינטרנט בישראל" משנת 1998. שניים משלושת המקורות הם מעשרת המקורות המוקדמים ביותר המוזכרים במאמר.
באיגוד האינטרנט הישראלי, שמחו לעיין בפיסות היסטוריה חשובות אשר אצורות כיום בארכיון הדיגיטלי בתיקיות שמסר דב וינר, המתעדות את ימי הקמתו של האיגוד, ואת שנות פעילותו הראשונות מאז היווסדו בשנת 1994, ואף שיתפו לשמחתי את הפרויקט בערוצי המדיה החברתית שלהם [1] [2] וכתבו "היה קשה שלא להתרגש כשהסתכלנו על פעילות האיגוד כפי שהיא מתועדת לתפארת בפרויקט של חנן כהן"
בניגוד לאלה שרצים קדימה ורוכשים את הטכנולוגיות החדישות ביותר, ישנם חובבי מחשוב עתיק שרצים דווקא אחורה, ומשמישים מחדש מחשבים ישנים. הם אוספים חלקים, מתקנים את המחשבים, אוספים מערכות הפעלה ותוכנות וחווים שוב את הזמנים הטובים ההם. קיבלתי את הקופסה המקורית של מערכת ההפעלה OS/2 של IBM בגרסתה העברית משנת 1995. סרקתי את הקופסה עצמה וצילמתי כל פריט שבה, תוכן וצילומים של הדיסקים והדיסקטים, כל כרטיס ונייר. מאז הפרסום צפו בו 920 פעם (נכון לנובמבר 2024), הפריט עם מספר הצפיות הגבוה ביותר מכל הפריטים שהעליתי.
הקבוצה השניה של המשתמשים הם אלה שיותר קשה להצדיק את הקמת האתר למענם אבל מבחינתי הם אולי הכי חשובים. אלו הם ה"נוסטלגים".
על פי ויקיפדיה, המונח "נוסטלגיה" נוצר כדי לתאר מחלה של חיילים בשדה הקרב. מחלה המתאפיינת בתשוקתו של אדם לחזור למולדתו. מאז, השתנתה מהות המושג והיום הוא מתאר חוויה של געגועים והתרפקות על העבר.
ההזמנה מאיגוד האינטרנט הישראלי לכתוב את המאמר שאתם קוראים עכשיו הובילה אותי לחקור קצת את עניין הנוסטלגיה. שאלתי את עצמי האם תחושת הנוסטלגיה היא "סתם הרגשה נעימה" או שיש לה חשיבות?
במסגרת המחקר התוודאתי לעבודותיו של קליי ראוטלדג' (Clay Routledge), פסיכולוג אמריקאי וחוקר בתחום הפסיכולוגיה החיובית והפסיכולוגיה החברתית, ומתמקד בין היתר בחקר המשמעות בחיים, נוסטלגיה, אמונה דתית והיבטים אחרים של רווחה פסיכולוגית. כגון The Past Makes the Present Meaningful: Nostalgia as an Existential Resource או המאמר שלו In defense of nostalgia: Why rewatching "Harry Potter" and "Star Wars" is actually good for you. נוסטלגיה, מסתבר, מעודדת התקדמות, עוזרת לאנשים להתמודד עם חוסר שביעות רצון מחייהם ומעודדת אצלם תחושות של תקווה. למעשה, רגש הנוסטלגיה הוא פחות געגוע לעבר ויותר התכוונות לעתיד.
מחקרים הדגימו שנוסטלגיה מעודדת מצבי רוח חיוביים, מקדמת תחושות של ערך-עצמי ומחזקת קשרים חברתיים.
חוקרים הלכו בעקבות אקזיסטנציאליסטים כגון ויקטור פרנקל, סארטר ואחרים כדי לחקור משמעות ברמה היותר אישית. ברמה הזו, אנשים עושים מאמצים לחוש שהקיום של עצמם הוא משמעותי ובעל ערך. סדיקידס (Sedikides) ואחרים (2004) מציינים שתחושת הערך העצמי מושפעת מהנוסטלגיה אשר מתייחסת לחוויות האישיות.
מחקרים עכשוויים מוסיפים סעיפים לרשימת היתרונות של הרהורים נוסטלגיים. נוסטלגיה משפרת את מצב הרוח, את הדימוי העצמי ואת הקשרים החברתיים. נוסף לכך, נוסטלגיה מרככת את ההשפעות המזיקות של תחושת המוות המתקרב. בהתבסס על ממצאים אלה, כעת ברור כי נוסטלגיה מסייעת בתפיסה וביצירה של משמעות בחיים.
המחקרים הללו אישרו את האינטואיציה שלי שנוסטלגיה היא רגש חשוב ומועיל. המפגש עם מגזינים, ספרים או תוכנות ישנות מחבר אותנו אל הטכנולוגיה שבעברנו. בני כמה היינו, מתי נפגשנו עם הטכנולוגיה, מי הפגיש אותנו איתה, איפה עבדנו וכו'. רגש הנוסטלגיה הוא נעים ומנחם. הנוסטלגיה עוזרת לנו לחבר את העבר עם ההווה והעתיד ומזכירה לנו מי היינו, מי אנחנו עכשיו ולאן אנחנו רוצים להתקדם.
לסיכום
אם הסתקרנתם, אתם מוזמנים לשוטט באתר. בכניסה לאתר יש הפניה לסיור מודרך כדי שתוכלו לטעום מהתכנים השונים והמעניינים. תוכלו לקרוא סיפורים של אנשים וארגונים. תוכלו גם לדפדף לפי שנים, פורמטים (חוברות, ספרים, תוכנות וכו').
70,000 צפיות ב 1175 פריטים שהעליתי לארכיון האינטרנט גם הן גורמות לי לאשר את האינטואיציות שלי לגבי חשיבות הארכיון ואני מקווה שיהיה לי כוח להמשיך לאסוף חומרים ולפרסם אותם לתועלת החברה בישראל ושימור ההיסטוריה הדיגיטלית שלה.
לסיום, אני מזכיר לכם את הבקשה שבפתיחת המאמר. אנא עזרו לי להציל את תולדות הדיגיטל בישראל על ידי הפניה לאנשים שיש בידיהם חומרים.
