האם היד קלה על המתג? מסגרת לחשיבה מעשית בשאלת המוסר והשליטה על האינטרנט ברשות הפלסטינית

למרות התפיסה המסורתית של רשת האינטרנט כ"מדיום שקורא תיגר על מדינת הלאום" בשנות התשעים של המאה הקודמת, כיום "כבר קשה לחשוב על הרשת כעל מדיום גלובלי בלי להתייחס להיבטים של אסדרה (רגולציה), משילות ושליטה על ידי מדינות לאום".[1] ואכן, במהלך שני העשורים האחרונים נקטה הרשות הפלסטינית^[2] מספר צעדים שנועדו לקדם את ההכרה הבין־לאומית בזהותה הריבונית במרחב המקוון, ובשנת 2003 קיבלה מ־ICANN את "ps." – שם המתחם המדינתי שלה. ^[3] היה זה מהלך תקדימי באופיו, שהעניק לישות מדינית שאינה מוגדרת כבעלת גבולות גיאוגרפיים מוסכמים, הכרה בין־לאומית פורמלית כמדינה ברשת האינטרנט, אף שטרם הוכרה רשמית בידי הקהילה הבין־לאומית.^[4] בשנת 2011 רשמה הרשות הפלסטינית הלאומית לשיום אינטרנטי את ה־IDN فلسطين (פלסטין).

את הדומיינים ברמה העליונה (ccTLD – country code Top Level Domain) ברשות הפלסטינית מנהלת מאז שנת 2003 PNINA – הרשות הפלסטינית הלאומית לשיום אינטרנטי (Palestinian National Internet Naming Authority). נכון לראשית שנת 2023 פועלים במסגרת המרשם 73 רשמים (registrars) פלסטיניים ועוד 26 רשמים בין־לאומיים.

במקביל ל־PNINA, ברשות הפלסטינית פועל גם PIX (Palestine Internet Exchange Point) – גוף המפעיל ומנהל את מחלף האינטרנט הפלסטיני. PIX הצטרף כסניף ל־ISOC העולמי (https://isoc.ps) ועבר לפעול תחת ניהולו של הסניף, שהוקם גם הוא בתמיכת ISOC העולמי במהלך שנת 2012. מחלף האינטרנט הפלסטיני, הממוקם באוניברסיטת ביר זית ברמאללה שבגדה המערבית, אשר החל לפעול ברשות ביוני  2012, הוקם באישור שר התקשורת וטכנולוגיית המידע הפלסטיני ובתמיכתם של ארגונים מקומיים ובין־לאומיים שונים, ובראשם כאמור ISOC. להבדיל מישראל, שבה איגוד האינטרנט הישראלי אמון על ניהולם של מרשם שמות המתחם ומחלף האינטרנט הישראלי (IIX), המחלף הפלסטיני מופעל בידי ISOC-PS, אשר בוועד המנהל שלו יש ל־PNINA מספר קטן של נציגים. ככל הנראה, רוב חברי הוועד המנהל של ISOC-PS (ובפועל – של המחלף) ממונים בידי ISOC העולמי.

נוסף על ההכרה במרחב הדומיינים הבין־לאומי, בשנת 2010 הכירה הרשת החברתית פייסבוק ברשות הפלסטינית כמדינה רשומה בפלטפורמה. באותה שנה קיבלה הרשות מרשת גוגל את Google.ps – שירות מקומי יעודי שמספקת החברה.^[5] בן דוד ולביא מסבירים כי החלטתה של גוגל להכיר בפלסטין ביססה את מעמדה של החברה כמעצמה טכנולוגית כלכלית אל מול מדינות לאום כמו ישראל וארה"ב, וכי מהלכים אלו היו למעשה צעדיהם הראשונים של הפלסטינים להשגת שליטה על אמצעי התקשורת ברשות לצד הכרה בין־לאומית במרחב המקוון:

למרות הסערה התקשורתית, ההכרה של גוגל ב"פלסטין" אינה מפתיעה. לאחר הקמת השלטון העצמי בעקבות הסכמי אוסלו, ניסו הפלסטינים לפרוץ את הגבולות הלא־ריבוניים של הרשות הפלסטינית על ידי כינון מרחב טכנולוגי־ריבוני […] מבחינת ישראל, החלטות אלו עומדות בניגוד להסכמי אוסלו, שבהם נקבע כי הדיון על שליטת הרשות הפלסטינית בנקודות התקשורת הבינלאומית יידחה להסכמי הקבע, בהתאם להגדרת הגבולות שייקבעו בעתיד. ואולם שני עשורים לאחר הסכמי אוסלו, האפשרות להגיע להסדר קבע נראית רחוקה מתמיד.

כבר ב־2013 נכתבו הדברים שנדמים רלוונטיים אף יותר לאחר עשור, ובפרט בימים אלו: "ניתן להעריך אפוא, כי במצב של קיפאון מדיני יבקשו הפלסטינים להמשיך להרחיב את עצמאותם במרחב התקשורתי והקיברנטי".[6]

ההכרה בזהותה המקוונת של פלסטין וכן התקדמותה לעבר ביסוס גופים ומשאבים לניהול האינטרנט ברשות הן אומנם אבני דרך במסעה אל ריבונות טכנולוגית, אך בפועל ניכר כי לא די בכך. אף שהרשת גלובלית וכביכול בלתי נגישה ל"מגע", תעבורת המידע ברשת היא פיזית מאוד. רשת האינטרנט העולמית הענפה מורכבת מכבלים תת־ימיים החוצים יבשות ומחברים ביניהן על מנת לייצר תעבורת מידע לאורכו ולרוחבו של כדור הארץ, וגם מכבלים לוקאליים המחברים בין רשתות מקומיות הנמצאות בבעלותם של גופים אזרחיים, פרטיים ומדינתיים שונים. כלומר בפועל, כל ישות (פרטית או מדינית) זקוקה לחיבור פיזי כדי לקבל גישה לאינטרנט.

כפי שמסביר ד"ר דימה אפשטיין, חוקר ממשל אינטרנט מהמחלקה לתקשורת ובית הספר למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית, בפרק מיוחד של הפודקאסט של איגוד האינטרנט הישראלי, לעזה אין חיבור עצמאי לרשת, והיא נשענת על חיבור לתשתית הישראלית וככל הנראה גם על הרשת המצרית. ככל שידוע לנו, לרשות הפלסטינית אין בעלות על כבל תת־ימי או חוזה השכרה המעניק לה גישה לכבל כזה לשם חיבור לרשת האינטרנט הגלובלית.

עם זאת, נכון לשנת 2022, לכ־90% ממשקי הבית הפלסטינים יש גישה לאינטרנט, ובכשליש מהם יש מחשב. ברשות בכללותה (עזה והגדה המערבית) נרשמו נכון למועד זה 405 אלף חיבורי פס רחב בטכנולוגיית ADSL. התשתיות והחיבור לאינטרנט בעזה מסופקים ונשלטים כמעט בבלעדיות בידי בזק בינלאומי (BI) ובידי חברות הטלקומוניקציה הפלסטינית, כמו Paltel ו-Jawwal.

מאז פרוץ המלחמה, בעקבות המתקפה הברוטלית של חמאס, דיווחים מרחבי העולם הצביעו על קריסה הדרגתית של הרשת ברצועת עזה עד השבתתה המוחלטת – החל בירידה ל־20% קישוריות ב־7 באוקטובר 2023, המשך בירידה ל־15% ומטה ב־21 באוקטובר, וכלה בדיווחים על השבתה מלאה ב־27 באוקטובר.

הסיבות המשוערות לשיבוש הן הרס פיזי של התשתיות והחיבורים על הקרקע בעקבות ההפצצות, מחסור בסולר להפעלת השירותים בידי הספקיות המקומיות, מניעת גישה לחשמל ואף השבתה יזומה מצד ממשלת ישראל, לצורך מניעת פעילות טרור במהלך התמרון הקרקעי של צה"ל בצפון רצועת עזה. מתוך הבנה שישראל מחזיקה בנקודת גישה שדרכה מתבצע חיבור הרצועה לאינטרנט, ניתן להניח שקיימת אפשרות לנתק אותה בהוראה ממשלתית, באופן מלא או חלקי.

במרכזו של הדיון הבינלאומי ניצבת השאלה – האם היעדר גישה לרשת האינטרנט ואף מניעתה המכוונת הם פגיעה מהותית וממשית בזכויות אזרח? או במילים אחרות, האם החיבור לאינטרנט הוא זכות בסיסית ממש כמו גישה למים, חשמל ותרופות? בפרט מתחדד הדיון כאשר ממצבים אותו בהקשרו הנוכחי – התנהלותה של לחימה רציפה באזור. אפשטיין מבהיר כי ככל שהמציאות והקיום שלנו שזורים יותר באינטרנט, כך גוברת התפיסה של הגישה לרשת כזכות אדם, ואף שישראל ניתקה כביכול את האינטרנט במהלך פעולה צבאית, העיסוק באספקת האינטרנט מתמקד דווקא בהיבט האזרחי.

דוח המדיניות של ISOC העולמי משנת 2019 מסביר את ההשלכות הכלכליות, הטכניות ואלו הנוגעות לזכויות אדם של החשכת אינטרנט. הדוח מבהיר למשל כי לתפיסת האו"ם, מניעת גישה לרשת היא פגיעה בלתי מידתית המפרה את סעיף 19.3 של האמנה הבין־לאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות, ללא קשר להצדקה שניתנה לכך על ידי הגורם שהורה ופעל לביצועה. האו"ם גם קורא לכל המדינות להבטיח כי הגישה לאינטרנט נשמרת בכל עת, גם בתקופות של אי־שקט מדיני. אך האם "אי־שקט מדיני" שקול למצב לחימה? קישוריות (connectivity) באזורי קרבות היא עניין מסובך, ובעזה, שמעמדה המדיני־ריבוני טרם בוסס מאז הסכמי אוסלו, ולנוכח שאלת השליטה הישראלית על אספקת הרשת לרצועה, השאלה קשה אף יותר.

ברחבי העולם היו מי שיצאו נגד העוול שנעשה לאזרחי רצועת עזה והדגישו את הבעייתיות שבהיעדר גישה לרשת האינטרנט, אשר מבודד אותם מהעולם החיצוני ומונע מהם לתקשר עם קרוביהם או להשתמש בשירותים מקוונים אחרים. לצד קריאותיהם של ארגוני זכויות בין־לאומיים כמו Access Now, חברת הקונגרס הדמוקרטית אלכסנדרה אוקסיו קורטז פנתה בפומבי לאילון מאסק – הבעלים של X (טוויטר לשעבר), טסלה וחברות נוספות, ובהן חברת הרשת סטארלינק (Starlink) – וביקשה ממנו לסייע לאזרחים בעזה, כפי שפעל למען החזרת הקישוריות באוקראינה. מאסק נענה והודיע שיסייע לעזה, אך לא ברור אם הדבר היה בר ביצוע מלכתחילה.

כפי שמפרט אפשטיין, רוב תשתית האינטרנט הכבדה בעולם, שדרכה עוברת התקשורת העולמית, היא תת־ימית, ומטבע הדברים ההקמה והתחזוקה שלה כרוכות בעלויות גבוהות. הדבר יוצר קושי טכני וכלכלי, וכחלק מהניסיון להתמודד איתו פותחו אלטרנטיבות של תקשורת לוויינית. אומנם, בעבר גם תקשורת לוויינית נחשבה מסורבלת ויקרה, שכן הלוויינים לא סיפקו שירות לאזורים נרחבים מספיק, אולם כיום קיימת טכנולוגיה לפרישת לוויינים קרוב לכדור הארץ, כלומר ניתן ליצור תשתית אינטרנט מבוססת לוויינים במסלול נמוך (LEO – Low Earth Orbit Satellites), המספקת תקשורת מהירה וזולה יחסית. אנשי עסקים כמו אילון מאסק (Starlink) וג'ף בזוס (Project Kuiper) שולחים לוויינים קטנים הנפרשים במרחק קטן יחסית מכדור הארץ, ומאפשרים חיבור לרשת שעלותו אינה גבוהה ביותר גם באזורים מנותקים. עם זאת, החיבור ללוויינים הללו דורש נקודת גישה קרקעית, כגון אנטנה, שתספק קישוריות למשתמשים בנקודות קצה. באוקראינה, מאסק תרם תחנות נחיתה רבות של סטארלינק כדי לחבר את המדינה מחדש לאינטרנט, ודוחות שפורסמו בעניין הראו שתחנות אלו תרמו רבות לחיבור אזרחיה לתקשורת בזמן המלחמה.

משרד התקשורת בישראל נמצא במגעים של "פעילות לתיאום" מול סטאלינק עוד בתקופה שקדמה למלחמה, כחלק מהתרחבותה המדורגת ברחבי העולם, כאשר החיבור וההפעלה של הטרמינלים בישראל יועדו להתבצע בשנת 2024. בשבועות הראשונים למלחמה, משרד התקשורת ביקש לקדם את ההתקשרות עם סטארלינק על מנת להציב את הטרמינלים בעוטף רצועת עזה לשימוש הישובים באזור קו העימות. בתגובה להצהרתו של מאסק על אספקת אינטרנט לתושבי רצועת עזה במהלך המלחמה, יצא שלמה קרעי, שר התקשורת הישראלי, בביקורת חריפה, והזהיר כי שירותי האינטרנט האלו ישמשו גם גורמי טרור. מאסק השיב כי השימוש בחיבור הלווייני יהיה תחת פיקוח שימנע מגורמי טרור גישה אליו, והביע נכונות לשתף פעולה עם השלטונות וכוחות הביטחון הישראליים בנוגע להצבת הלוויין. בעת כתיבת הדברים האלה, טרם הוסדרה הפעלת הלוויין של סטארלינק בישראל, ועל אף שבמושב עין הבשור שבמועצה האזורית לכיש הוצב מסוף של החברה, הוא נחסם לשימוש על ידי משרד התקשורת בטענה ששטרם הושלם תהליך הרישוי של השירות בארץ.

במקביל, דיווחים רבים הראו כי הפלסטינים נעזרים בשיטות נוספות לצורך גישה לרשת, וככל הנראה הניתוק אינו מוחלט, בניגוד לטענתם של ארגוני זכויות האדם הדיגיטליות. למשל, ישנן עדויות לחיבורים של משתמשי קצה לאינטרנט דרך E-Sim או באמצעות תשתיות זרות, למשל תשתית מצרית.

אם כך, הדיווחים השונים, הנתונים האמפיריים והדיון המוסרי והטכנולוגי, המתבסס על השערות וטענות אידיאולוגיות, מעלים שאלות מהותיות בדבר הגישה לרשת ומניעתה בשעת הלחימה. מושג מרכזי בדיון זה, שאליו מתייחסים גורמים מקצועיים רבים המשתייכים לארגונים ולגופים השומרים על הרשת ועל הזכות לשימוש בה, הוא "החשכת אינטרנט". הבנת המושג  תתרום להצבת הדיון הנוכחי בהקשר בין־לאומי וכן למסגור הפוליטי והגלובלי של תופעה טכנולוגית זו.

החשכת אינטרנט (Internet Shutdown) היא פרקטיקה של מניעת גישה, מלאה או חלקית, לרשת האינטרנט באזור גיאוגרפי מסוים, לעיתים קרובות ביוזמת השלטונות, לרוב בהצגת לגיטימציה לפעולה הנובעת מסיבות פוליטיות או כאלו הנוגעות לביטחון לאומי. לפי הגדרתו של ארגון הזכויות הדיגיטליות Access Now, החשכת אינטרנט היא "שיבוש מכוון של האינטרנט או אמצעי התקשורת האלקטרוניים, ההופך אותם ללא־נגישים או בלתי ניתנים לשימוש, עבור אוכלוסייה מסוימת או במקום מסוים, לרוב במטרה לשלוט בזרם המידע".

החשכת אינטרנט היא תופעה מוכרת במדינות כמו הודו, עיראק ואיראן, אשר מופיעה תדיר בשיח הציבורי בהקשר של הדיון המורכב על חופש הרשת, קישוריות וזכויות אזרח כגון שוויון וחופש המידע. לפי ISOC העולמי, תופעת החשכות האינטרנט ברחבי העולם החלה לקבל תשומת לב בשנת 2011, כאשר במהלך גל המחאות של "האביב הערבי" הושבתה הרשת במצרים למשך שבוע כמעט, במטרה לשבש את התקשורת של מפגינים ופעילים. בשנים שחלפו מאז, עלה בעקביות השימוש בהחשכות אינטרנט בידי ממשלות למטרות פוליטיות כאלו ואחרות. לפי הנתונים של Access Now, בשנת 2020 התרחשו 159 אירועים של שיבוש גישה לרשת ברחבי העולם, בשנת 2021 – 184 אירועים, וב־2022 היו 187 אירועים כאלה. ב־ISOC תועדו 119 אירועי החשכה במהלך 2023.

יש לציין כי החשכות אינטרנט אינן מתמצות במניעת גישה לרשת החברתית או לחיבור האינטרנט הפרטי, אלא שוללות גם שימוש בשירותים מקוונים מקומיים אחרים, כגון שירותי מיקום, שירותים רפואיים מקוונים או תקשורת בין־אישית באפליקציות מסרים מיידיים.

בהקשר הנוכחי חשוב להבין, כי מבחינה טכנית אין לנו יכולת להפריד בין גישה לאינטרנט של ארגוני טרור ובין גישה לאינטרנט של אזרחים. לפיכך מתעוררת שאלת ההומניטריות בנוגע למניעת גישה לרשת – משאב בסיסי במאה ה־21 – בפרט כשמדובר על אזור שבו פועל ארגון טרור ושבין גבולותיו מתנהלת מלחמה.

לסיכום, יש להבהיר כי עד כה לא ניתנה תשובה רשמית מצד גורמי ממשלה וביטחון ישראליים לשאלת היכולת להשבית את הרשת וביצוע ההשבתה בפועל. אכן, מדדי הרשת הצביעו על שיבושים נרחבים באספקת האינטרנט ברצועת עזה, אך ניתן לראות כי היקף ה"החשכה" הלכה למעשה היה חלקי, והנתונים האחרונים אף מצביעים בעיקר על שיבושים זמניים מאז פרוץ המלחמה ועד לשעת כתיבת שורות אלו, כשלושה חודשים לאחר מכן.

נודעת חשיבות לשיח הבין־לאומי בקרב פעילי זכויות אדם וגופי תקשורת, הנוגע לחומרה שבהיעדר גישה לשירותי אינטרנט. הדיון מעורר שאלות עמוקות על הגישה לאינטרנט כזכות בסיסית, ועל הרשת בכלל כתשתית חיונית, ולא "שירות" גרידא, כאשר בשלילת זכות זו טמון פוטנציאל לפגיעה הן בזכויות אזרח והן בעקרונות המובילים את הגופים המרכזיים הפועלים לשמירה על הרשת בטוחה, שוויונית, נגישה ולא מקוטעת. עולות בו גם שאלות מהותיות בנוגע לחופש המידע והתיעוד אל מול צנזורה הנכפית מלמעלה־למטה שבכוחה להשפיע על סיקור האירועים ועל תיווכם של הנרטיבים ביחס למתרחש בשטח, כאשר ללא חופש כזה עשוי להיווצר ערפל קרב המסתיר מפני הציבור את המתרחש.

עם זאת, בהקשר הנוכחי חשוב לזכור כי אם מבקשים לבחון את מלחמת "חרבות ברזל" באופן כולל, משני צידי המתרס, פעולותיו של החמאס היוו ועודן מהוות הפרות גסות של החוק הבין־לאומי וזכויות אדם. בהצהרה לקהילה הבין־לאומית, איגוד האינטרנט הישראלי מדגיש כי פעולות כאלה, במיוחד כאשר הן מערבות פגיעה בילדים, זוכות לגינוי אוניברסלי ודורשות תשומת לב ופעולה דחופה. בהקשר זה מציין האיגוד כי לא ניתן לכנות מצב זה בפשטנות "החשכת אינטרנט", וזאת בהתאם למדיניות ISOC והמחויבות הגלובלית להגן על זכויות אדם וערכים דמוקרטיים מפני טרור. 

לא ניתן להקל ראש בכך שברצועת עזה – בטריטוריה המקוונת והפיזית כאחד – לא רק אזרחים, גופי עיתונות וארגוני זכויות אדם דוגמת הצלב האדום משתמשים בשירותים המקוונים, כי אם גם פעילי טרור המשתמשים באופן שיטתי ונרחב ברשת הן למטרות צבאיות והן לצורך פגיעה מכוונת בעורף הישראלי ובתודעה הלאומית. מאז פרוץ המלחמה, חמאס מפיץ בעקביות באינטרנט בכלל, וברשתות החברתיות בפרט, מסרים כוזבים ומטעים, לצד תיעודים אמיתיים הכוללים תכנים גרפיים ופוגעניים, אשר מסכנים את הביטחון ואת הזכות לפרטיות של אזרחים בישראל, וכן חומרים שמטרתם לזרוע הסתה ופילוג בחברה הישראלית, שספגה פגיעה קשה מאוד ב־7 באוקטובר.

אם כן, שאלת ההצדקה להחשכת האינטרנט בעת לחימה נותרת פתוחה, שכן תשובה חד־משמעית עליה עשויה להצביע על דיון מנותק במהותו מעקרונות בסיסיים כמו מוסר ואתיקה בזמן מלחמה ובשדה הקרב. בעידן הדיגיטלי אנו נדרשים לעצב ולחדד עקרונות מנחים אלו, ולעדכנם תדיר, תוך ערנות לתנאי החיים המשתנים ולהתפתחות הטכנולוגית המואצת. לצד המודעות לתלות הגוברת בגישה לרשת לשם קיום חיים ושגרה, יש לבחון שאלה נוספת: האם לפני הדיון בזכות לגישה אל הרשת, מוטב לדון בראש ובראשונה, בזכות לחיים.