עם הנצח (לא) מפחד מדרך ארוכה:
ניהול האימה באמצעים דיגיטליים

א.1 תיאוריית ניהול האימה

תיאוריית ניהול האימה (Terror Management Theory – TMT), המבוססת על עבודתו של ארנסט בקר (Becker, 1973), טוענת כי המודעות של אנשים להיותם בני/ות תמותה מייצרת אימה. אל מול אימה זאת, התיאוריה גורסת, מופעל מנגנון הגנה שבבסיסו האמונה שהיבטים מסוימים של הפרט ימשיכו להתקיים גם לאחר מותו, ולכן הפרט נוטה לחזק את הזיקה להיבטים אלו (Burke et al., 2010). אחד הממצאים המסקרנים שעלו ממחקרים בתחום תיאוריית ניהול האימה (TMT) הוא שהחרדה מהמוות ומהיעלמותו של הפרט לאחר מותו מעצבת תפיסות של זהות קולקטיבית ושייכות קהילתית (Greenberg & Arndt, 2011). מחקרים אלה הראו כי כשמזכירים לאנשים את עובדת היותם בני חלוף על ידי ציון והבלטה של המוות (Mortality Salience), הם חווים אימה שמא לאחר מותם לא יישאר מהם זכר ומגיבים בחיזוק היבטים בזהות שלהם הנתפסים כנצחיים כגון זהות לאומית או דתית. כך, לכאורה, הם מבטיחים את מקומם בנצח. הדבר מתבטא בחיזוק האמונה בסולם הערכים הדומיננטי של קבוצה זו, ותפיסת העצמי כתואמת את תפיסת העולם הדומיננטית באותה קבוצה (Darrell & Pyszczynski, 2016; Taubman-Ben-Ari & Findler, 2006). לצד אלו, מחקרים הצביעו גם על עלייה ברגשות השליליים כלפי אלה הנתפסים כחיצוניים לקבוצה. כלומר, ההשפעה של אימת המוות היא כפולה: הגברת הזיקה והקנאות כלפי קבוצת השייכות עמה הפרט חולק את תפיסת עולמו, ועמה, הגברת רגשות שליליים ועוינים כלפי מי שאינם חולקים את אותו עולם ערכים, או אינם משתייכים לאותה קבוצה. אם לומר זאת בפשטות, אל מול אימת המוות, הפרט מרגיש זיקה מוגברת וקנאות כלפי הקבוצה אליה שייך, ורגשות שליליים ועוינים כלפי מי שחיצוניים לקבוצה זו.

לדוגמה, במספר מחקרים בדקו קבוצות סטודנטים נוצריים, אשר נתבקשו למלא שאלון המשקף את האופן בו הם תופסים את עמיתיהם: אלה הנוצריים והאלה היהודיים. הנבדקים חולקו לשתי קבוצות – קבוצה אחת נחשפה לגירוי של בולטות המוות וקבוצת הביקורת לא. תוצאות המחקר הראו כי נבדקים שנחשפו למניפולציה של בולטות המוות, הביעו בשאלונים שלאחר מכן הערכה חיובית יותר כלפי עמיתיהם הסטודנטים הנוצרים והערכה שלילית יותר כלפי סטודנטים יהודים. זאת, בהשוואה לקבוצת הביקורת של סטודנטים נוצריים שלא נחשפו לבולטות המוות, ולא הראו הטייה כזו כלפי סטודנטים נוצרים (Darrell & Pyszczynski, 2016; McGregor et al., 1998).

א.2 בולטות המוות בחברה הישראלית

השפעות בולטות המוות כפי שאוששו במחקרים על תיאוריית ניהול האימה, מקבלות משמעות מוגברת אל מול נוכחות המוות בקרב החברה הישראלית, בימי שגרה ובוודאי בימי מלחמה. בישראל למודת המלחמות, המוות חודר לחיי היומיום במספר אופנים. ייצוגים של מוות באמצעי התקשורת הם עניין שבשגרה. כמו כן, בצד אזכורים באמצעי התקשורת, המוות מוזכר באופן תדיר גם מחוץ להם, על ידי מוסדות חברתיים רשמיים ושאינם רשמיים. כך למשל, עוד מראשית המדינה, קרבות ואירועים היסטוריים שבמרכזם מוות בקרב או כהקרבה עבור המולדת, דוגמת סיפור מצדה או הקרב על תל-חי, הפכו לעמוד מרכזי באתוס הציוני המתגבש (Zertal, 2010; Zerubavel, 1997). לוח השנה הישראלי כולל ימי זיכרון רשמיים (למשל, יום הזיכרון, יום השואה) בהם המדינה מנהלת את ההנצחה ואת אזכורי המוות ולצדה מוסדות חברתיים נוספים (Meyers et al., 2014). לכל אלו, ניתן להוסיף את חגי ישראל, שברבים מהם קיים מוטיב של סכנה וניסיון להשמדת עם ישראל. יתר על כן, דרך מוסדותיה הרשמיים והתרבותיים, כמו גם דרך התרבות הפופולארית בחיי היומיום, החברה הישראלית מטפחת חיבור בין מוות ובין ערכים נשגבים כמו רעות, הקרבה וסולידאריות כחלק מהאתוס הציוני של בריאת ״יהודי חדש״. החיבור הזה מתורגם גם להבניית היררכייה של שכול בישראל, שמציבה בראש ההיררכיה את המוות הצבאי בקרב, ותחתיו נסיבות מוות אחרות (לבל, 2012; מורס, 2020; Ben-David, 2006). מכאן, שהמוות נוכח בחברה הישראלית באופן מתמיד, גם בימי שלום, בין אם במרחב, באתרי זיכרון והנצחה, ובין אם בלוח השנה, תוך הדגשה של סיפורי גבורה והקרבה.

מאז מתקפת הטרור של השבעה באוקטובר, המוות נוכח בקרב החברה הישראלית בכל מקום ובכל זמן. הנוכחות הבלתי נשלטת של המוות מועצמת דרך דיווחים חדשותיים בלתי פוסקים, פריצות לשידורים חיים עם עדכונים של מוות, טקסים, לוויות, והיכרות אישית עם המוות והשכול בקרב החברה הישראלית הקטנה כל כך. בחודשים שמאז פרוץ המלחמה, ערוצי החדשות משדרים מרתונים של חדשות (Liebes, 1998) ומדווחים שוב ושוב על אירועי הטרור של השבעה באוקטובר, על נפילתם של חיילים, ודיווחים חוזרים על תקיפות מיניות מהשבעה באוקטובר ובקרב נשים שנפלו בשבי החמאס. מצב זה של קריסת המחיצות בין המוות המתווך לבין המוות הבלתי מתווך, יוצר מצב של בולטות מוגברת של המוות בחיי היומיום באופן שיכול להגביר את אימת המוות והשלכותיה כפי שתיארנו עד כה (ראו לדוגמה, Oreg & Taubman-Ben-Ari, 2024). מכאן, עולה השאלה, האם ישנם גורמים שיכולים לתווך ולמתן את השפעת אימת המוות.

א.3 אפשרויות לתיווך האימה

מספר מחקרים ביקשו לבדוק האם קיימים מנגנונים שיכולים להקטין את השפעת בולטות המוות ובפרט, את העלייה ברגשות השליליים כלפי קבוצת החוץ. ואכן, נראה כי ישנם גורמים אשר ממתנים השפעה זו. כך למשל, מספר מחקרים הראו כי בקרב משתתפים אשר נחשפו לבולטות המוות, במידה ונחשפו גם לערכים אנושיים אוניברסאליים, לא נרשמה בקרבם עלייה ברגשות השליליים כלפי קבוצת החוץ לעומת קבוצת הביקורת אשר לא נחשפה למסרים אוניברסאליים אלה (למשל: Motyl el al., 2011).

לפי תיאוריית ניהול האימה, הערכה-עצמית (self-esteem) גבוהה משמשת גם היא כגורם מתווך אל מול אימת המוות, שכן היא מהווה אישוש עבור הפרט על השתייכותו/ה לקבוצה עמה הוא/היא חולק/ת את תפיסת עולמו/ה. כלומר, ככל שהפרט רואה עצמו/ה כמי שמגשים ומממש את עולם הערכים והציפיות של קבוצת השייכות שלו/ה, כך ההערכה העצמית שלהם גבוהה יותר ומתפקדת כמנגנון מתווך נוסף אל מול אימת המוות (Landau & Greenberg, 2006). מחקרים שבחנו את תפקידה של הערכה עצמית חיובית על השפעת אימת המוות, הראו כי העלאת ההערכה העצמית בקרב משתתפים הפחיתה את הצורך בהגנה על תפיסות העולם הקבוצתיות של המשתתפים במצב של בולטות מוות, כלומר פחות קנאות. מחקרים אחרים הראו כי בולטות המוות הובילה משתתפים להציג הערכה עצמית חיובית יותר כמנגנון להתמודדות עם אימת המוות (Mikulincer & Florian, 2002; Harmon-Jones et al. 1997).

מחקר מ- 2018 ביקש להעמיק עוד בסוגיית ההערכה העצמית הגבוהה כמנגנון מתווך אל מול אימת המוות על ידי יצירה של ייצוג סמלי-עצמי על ידי הנבדקים. המשתתפים במחקר חולקו לשתי קבוצות. קבוצה אחת נחשפה לבולטות המוות, וקבוצה שנייה לא. לאחר מכן, המשתתפים נתבקשו ליצור אווטאר בדמותם (כלומר, דמות שתייצג אותם, בדומה לפסלון). במחקר אחד הנבדקים יצרו אווטאר מחימר ובמחקר שני הם יצרו אווטאר דיגיטלי. בשני המחקרים, בקרב הקבוצה בה הובלט היות המשתתפים בני תמותה, הנבדקים יצרו ייצוגים (אווטארים) גדולים יותר של עצמם מאשר אלה שיצרו המשתתפים בקבוצת הביקורת (ושלא נחשפו לבולטות המוות), באופן המאשש את ההנחה של תיאוריית ניהול האימה על אודות הצורך בהותרת חותם אישי משמעותי נוכח המודעות למוות (McCabe et al., 2018). במחקר הנוכחי ביקשנו לבחון האם האפשרות להבטיח המשך נוכחות דיגיטלית עצמית אחרי המוות יכולה לפעול כגורם ממתן מול אימת המוות. על מנת להבין את האפיק הזה, חשוב לתאר את האפשרויות הטכנולוגיות הקיימות היום להישרדות דיגיטלית סימבולית.

א.4 חיים דיגיטליים אחרי המוות

בדומה לטכנולוגיות תקשורת קודמות, כך גם העידן הדיגיטלי הביא עימו מראשיתו, הבטחות להישרדות סמלית לאחר המוות. ואכן, בעשורים האחרונים עם העלייה הנרחבת בשימוש במדיה דיגיטליים וברשתות חברתיות, הנפטרים מותירים לאחר לכתם אוספים עשירים המתעדים לא רק אירועים ספציפיים מימיי חייהם דרך תמונות ומכתבים, אלא גם מערכות יחסים ואינטראקציות חברתיות שנשמרות ברשת. אוספים אלה הם עשירים ומלאים כל כך, שבמצבים בהם החיים מאבדים גישה לאוספים אלקטרוניים אלה של המתים, הדבר נחווה כאובדן שני של יקיריהם (Bassett, 2022; Stokes, 2015). בנוסף לאלה, בשנים האחרונות חברות שונות העוסקות בתחום ה-Digital Afterlife, מפתחות מוצרים ושירותים מסוגים שונים המיועדים לאפשר למשתמשים לתכנן מה הם רוצים להשאיר אחריהם בעולם הדיגיטלי כגון מי יפעיל את חשבון הפייסבוק של המשתמשים לאחר מותם, או האפשרות לשלוח דואר אלקטרוני ליקיריהם לאחר המוות (Kiel, 2023; Lagerkvist, 2017; Öhman & Floridi, 2018).[1]

חלק מהחברות מציעות למשתמשים את האפשרות ליצור מעין ״תאום דיגיטלי״ של עצמם – אווטאר בן דמותם שייראה ויישמע כמותם, ושילמד את מבנה האישיות שלהם, כך שיוכל להגיב כמוהם לכשלא יהיו עוד (Bassett, 2022; Kiel, 2023; Morse, 2024). לדוגמה, משתמשים באתר Lifenaut.com יכולים ליצור מעין צ׳טבוט בדמותם. ככל שיספקו לו יותר מידע ויאמנו אותו יותר, כך יוכל הצ׳טבוט לתקשר כמותם. בשונה מדרכים אחרות בהן הפרט מותיר ייצוגים של עצמו אחריו (כגון תמונות, יומנים, או חשבונות מדיה חברתיים), ה"תאום" הדיגיטלי" ״יקום לתחייה״ אחרי מות המשתמש, ויהיה מסוגל לשוחח עם הדורות הבאים כאילו היה זה המשתמש עצמו שממשיך להשתתף באינטראקציות אלה.

לכאורה, ההבטחה של התעשייה הזאת ללקוחותיה היא האפשרות לנצחיות דיגיטלית-אישית: ייצוג דיגיטלי שלהם עצמם שימשיך להתקיים לנצח ולקחת חלק פעיל בתקשורת המתרחשת במרחב הדיגיטלי, גם לאחר מותם. מנקודת המבט של תיאוריית ניהול האימה, ייתכן כי אפשרות זו לשימור ייצוג העצמי לאחר המוות יכולה לספק מנגנון התמודדות עם אימת המוות. במנגנון זה, במקום הזהות הקולקטיבית והקנאות לקבוצת השייכות, הזהות האישית היא זו שמועלית על נס. כלומר, נוכח האיום של המוות, שסופו בהכרח להגיע, ייתכן כי כלים טכנולוגיים אלה מספקים נחמה עבור היחיד המבוססת על שימור עצמי באופן אשר יכול, אולי, להחליף או להמעיט את הצורך בנחמה המבוססת בחיזוק תחושת השייכות, הזיקה והקנאות לקבוצה הנתפסת כעל זמנית. האפשרות לקיום מנגנון אלטרנטיבי זה, היא שעומדת בסיס המחקר הנוכחי.

תרבות השכול וההנצחה בישראל יכולה להסביר מדוע בולטות המוות בעקבות המלחמה פועלת באופן שונה על גברים ועל נשים. עבור גברים בחברה הישראלית, מוות במלחמה הוא מימוש של האתוס האזרחי-רפובליקני (לבל, 2012) והוא כשלעצמו אופציה שמגלמת בתוכה את הזיכרון הנצחי, שהרי תרבות ההנצחה הצבאית-לאומית הישראלית היא כזו שמבטיחה לזכור את המתים בקרב בטקסים ובאתרי הנצחה. במילים אחרות, עבור גברים במציאות הישראלית הנוכחית, דווקא המוות במלחמה הוא שמבטיח את חיי הנצח הסמליים. לעומת זאת, הואיל ונשים עדיין פחות מעורבות בתפקידי לחימה, עבור נשים בישראל, מנגנון הנצחה שמלווה את המוות בקרב נגיש פחות.

זאת ועוד, כפי שתיארנו, מחקרים נוספים בתיאוריית ניהול האימה מלמדים כי במצב של בולטות המוות, הערכה עצמית גבוהה פועלת גם היא כמנגנון נוסף המתווך את אימת המוות. הערכה עצמית גבוהה נובעת ממידת ההתאמה שהפרט תופס/ת שקיימת בין תכונות ומעשים לבין תפיסות העולם והערכים המרכזיים בקבוצת השייכות שלו/ה. הן בשגרה ובמיוחד במלחמה, החברה הישראלית מדגישה ערכים שונים בהתאם לתפקידי מגדר (הגבר החייל הלוחם לעומת האישה כקורבן או כמי שמטפלת באחרים). משמעות הדבר היא שבמצב של מלחמה, הערכים המודגשים של גבורה והקרבה עולים בקנה אחד בקלות רבה יותר עם תפקידי המגדר הגבריים מאשר אלה הנשיים. לכן, הסבר אפשרי לממצאי המחקר, הוא שמנגנון ההערכה העצמית פחות זמין עבור נשים כנחמה מול אימת המוות. מנגד, האפשרות להשאיר ייצוג דיגיטלי עצמי שבמרכזו ניצבת האישה כאדם – כסוכנת –  מאפשרת לדמיין המשכיות לנשים לאחר המוות באופן סמלי, ומבלי לאמץ את תפקיד הקורבן הפאסיבי. זאת ועוד, מאחר שהאפשרות להותיר ייצוג דיגיטלי עצמי הוצגה במחקר כאפשרות להמשיך לקיים תקשורת עם הדורות הבאים, יתכן כי הדבר עולה בקנה אחד עם הציפייה החברתית מנשים להיות אימהות, להמשיך לקיים משפחה גם בעת מלחמה ולטפח את הדורות הבאים. בכך, האפשרות להותרת ייצוג דיגיטלי עצמי שיתקשר עם הדורות הבאים, ייתכן כי בעצמה מעלה את ההערכה העצמית נוכח הציפייה החברתית מנשים, ולכן פועלת כמנגנון מתווך עבור נשים יהודיות ישראליות (אך לא עבור גברים) אל מול אימת המוות בעת זו. יש לציין כי אלו הן השערות שיידרש מחקר נוסף כדי לאשש אותן.

מעל לכל, ממצאי המחקר – הן ביחס לקיומו של אווטאר והן אלה שמצאנו על שימוש ברשתות חברתיות, מלמדים כי יש צורך במחקרים נוספים על מנת להבין לעומק את התפקיד ואת ההשפעה של פלטפורמות דיגיטליות על חברה בזמן משבר קיומי. למחקרים כאלה יכולות להיות השלכות מרחיקות לכת הן ביחס לפרטים המרכיבים את החברה והן ביחס לחברה בכללותה במיוחד אל מול קונפליקטים אלימים.

בעוד שלטכנולוגיות המציעות ליצור תאום דיגיטלי שישרוד לאחר המוות של המשתמש ישנן השלכות אתיות, רולגטוריות ואחרות אשר יש להבין ולבחון לעומקן, הרי שאם הן יכולות לסייע בצמצום או מיתון מידת הקנאות לקבוצת השייכות ומידת הנכונות להפעיל אלימות כנגד קבוצת החוץ, הרי שזוהי השפעה אפשרית בעלת השלכות מרחיקות לכת. השפעה אפשרית זו, אנו טוענים, צריכה גם היא להיות חלק ממכלול השיקולים הן בפיתוח והן בהסדרה של והן בפיקוח על טכנולוגיות אלה. זאת ועוד, לאפשרות להשפעה ממתנת של טכנולוגיות לייצוג עצמי דיגיטלי לאחר המוות יכולה להיות חשיבות מיוחדת בעיתות מלחמה, בהן בולטות המוות משחקת תפקיד משמעותי בעיצוב התודעה הפוליטית.