סקירת פסיקה בישראל: אחריות רשתות חברתיות לספק לנפגע פרטי משתמש על החשבון הפוגע

עם התקדמות הטכנולוגיה והרחבת הגישה לרשת, התגברה כמות הפגיעות שמתבצעות ברשת. חלק מהפגיעות הללו מתבצעות תוך ניצול האנונימיות של הרשת – משתמשים פוגעים לעיתים רבות אינם נדרשים להזדהות בשמם, ויכולים להסתתר מאחורי המסך. מאחר שעל מנת לתבוע במשפט הישראלי יש לספק את פרטי הנתבע, האנונימיות מקשה על נפגעים באיתור הפוגעים שלהם ובהגשת תביעות נגדם. לכן, עם השנים תובעים רבים פנו לחברות טכנולוגיה בבקשה לקבל פרטים כלשהם על המשתמשים האנונימיים.

השאלה האם ניתן לחייב בצו מסירת מידע אישי על מנת להגיע לפוגע נידונה לראשונה בבית המשפט העליון בשנת 2010 בעניין מור. התובע בהליך טען שהודעות בפורום באינטרנט לביקורות והמלצות על רופאים הוציאו את דיבתו רעה. לפיכך, רצה להגיש תביעה לפי חוק איסור לשון הרע. אולם, מאחר וההודעות אנונימיות הוא פתח בהליכים נגד הנתבעת, שהיא ספקית גישה לאינטרנט (ISP) ודרש כי תגלה נתונים שברשותה (כתובת IP) אשר יאפשרו לחשוף את זהות המפרסמים על מנת שיוכל לתבוע אותם. בית המשפט העליון קבע שלא ניתן לכפות הוצאת צו כזה בלי חקיקה מתאימה, ויש להשאיר את הדיון ביחס לחקיקה הזו למחוקק.

כיום, המצב המשפטי בישראל התפתח רבות מאז הפסיקה של בית המשפט העליון בעניין מור משנת 2010 והגישה לפיה לא ניתן לכפות בצו מסירת מידע על גולשים אנונימיים. סקירה זו מציגה את מגמות הפסיקה החדשות של בתי משפט מחוזיים ובתי משפט השלום, שמצווים על מסירת פרטי גולשים בנסיבות מסוימות כמו הסכמת הצדדים והיעדר ציפייה של הגולש האנונימי לפרטיות, כאשר לעיתים הפלטפורמות מהן נדרש המידע או צד שעלול להיפגע אינן מתנגדות לפנייה ובית המשפט אכן מאפשר את מסירת המידע, בכפוף לתנאים מסוימים שימנעו פגיעה בצדדים שלישיים:

סע"ש (תל אביב-יפו) 31749-02-18 קלאסיק הוטל מנג'מנט – ניקיטינה (ספטמבר 2018) – בסכסוך עבודה בו שעובדת הפיצה תוכן שמכפיש את מעסיקה דרך כתובת מייל אנונימית. המעסיק ביקש מבית המשפט לחייב את גוגל בצו לספק את הפרטים של בעלי כתובת המייל, על מנת לחשוף האם העובדת אכן עומדת מאחורי הכתובת. גוגל התנגדה, אולם העובדת עצמה, היא הנתבעת, נתנה את הסכמתה. בהחלטה מיום 11.09.2018, בית המשפט חייב את גוגל במסירת כל המידע שיש לה על כתובת המייל ועל כתובות ה-IP מהן ניגשו אליו, כאשר המידע כולו יועבר לעיני השופט בהליך בלבד, על מנת להגן על פרטיות בעלי המייל, אם לא מדובר בעובדת.
ת"א 11181-03-21 פלוני אלמוני נ' Inc Facebook (2021) ו-ת"א 16009-03-23 אלצאנע נ' Tiktok (יולי 2023) – תביעת לשון הרע נגד משתמשים אנונימיים בטיקטוק ובפייסבוק. בפסקי דין אלה אומצה גישה לפיה החברות ישלחו הודעה למשתמשים שאת הפרטים שלהם התובעים דורשים. בהודעה החברות יידעו את המשתמשים לגבי התביעה והשלכותיה, ואם המשתמשים לא יענו להודעה תוך 7 ימים – יינתן צו שיחייב את החברות למסור את פרטי המשתמשים.
ת"א (תל אביב-יפו) 21825-10-21 יורם ביטון נ' Facebook Inc (דצמבר 2021) ו-ת"א 54560-07-22 להב טוכמן ואח' נ' פייסבוק ישראל בע"מ (פברואר 2023) – פייסבוק לא התנגדה למסירת מידע אודות חשבון פייסבוק שבו מפורסמים תכנים שמהווים לשון הרע ופוגעים בפרטיותו של התובע. ניתן צו לפייסבוק שמחייב אותה לשלוח הודעה לכתובת המייל המשויכת לחשבון שבה תיידע את בעל החשבון על ההליך ועל האפשרות שלו להתנגד לצו תוך 15 ימים. לאחר שלא התנגד, פרטיו נמסרו לתובע.
ת"א 20419-03-21 פלונית נ' אלמוני (ינואר 2022) – התובעים תבעו אדם אחר בטענה שפרסומים שנעשו דרך משתמש הפייסבוק שלו מהווים לשון הרע כלפיהם ולשם וידוא זהותו דרשו שבית המשפט יחייב בצו את פייסבוק לספק את פרטי המשתמש. הנתבע לא התנגד לבקשה, אך פייסבוק התנגדה. למרות התנגדותה של פייסבוק, הוצא צו שמחייב את פייסבוק להעביר את פרטי המשתמש (תאריך, שעה וכתובת IP במועד ההרשמה ובכניסות ויציאות אחרונות לחשבון ובנוסף שם וכתובת (או כתובות) דוא"ל ו/או מספרי טלפון של החשבון) באופן שיאמת את זהות המשתמש בלבד, ולא יחשוף מידע מעבר לכך. בפסק הדין מבהיר בית המשפט כי יש הבדל בין מסירה של מידע של משתמש אנונימי שזהותו לא ידועה, לבין מסירת מידע שיאמת את המידע שכבר יש בידי בית המשפט ויאשר את זהות האדם הפוגע.
ת"א 71900-09-24 אהרוני נ' Meta Platforms Inc (נובמבר 2024) – תובעת ביקשה מבית-המשפט המחוזי צו שיחייב את Meta למסור פרטי משתמש בסיסיים של מספר משתמשי פייסבוק. Meta לא התנגדה לבקשה והותירה את ההחלטה לשיקול דעת בית-המשפט. בית המשפט קבע בצו ש-Meta תמסור את המידע, שיכלול "פרטי משתמש בסיסיים": כתובת URL מקוצרת של החשבון, יום סגירת החשבון, ככל שקיים, שם וכתובת דוא"ל / כתובות דוא"ל ו/או מספר/י טלפון של החשבון, נכון ליום ההפקה, ותאריך שעה, וכתובת IP במועד הרישום. המידע יימסר ישירות לתובעת תוך 30 ימים.

על כן, נראה שבתי המשפט הכירו בצורך לאמץ גישות שונות להתמודדות עם ההלכה – יצירת קשר עם המשתמשים האנונימיים והמתנה לתגובתם תוך 7 ימים, תוך 15 ימים או תוך פרק זמן אחר; העברת המידה לעיני השופט בהליך בלבד, או פירוש ההלכה ככזו שאינה חלה במקרים של אימות מידע בלבד.

בנוסף, ניתנו מספר פסקי דין שביצעו הבחנות ברורות מפסק הדין בעניין מור:

ע"א (ת"א) 8720-06-22‏ כהן נ' ווינד תל-אביב (2022): אדם שנפגע מנוסעת בקורקינט של חברת ווינד (פלטפורמה להשכרת קורקינטים שיתופיים) ביקש מבית המשפט שיחייב את החברה בצו למסור את פרטי הפוגעת. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה וחייב את החברה למסור את פרטי הרוכב. הצו שנתן בית המשפט היה מכוח סעיף 16 לחוק הגנת הפרטיות, שנוסחו כך: "לא יגלה אדם מידע שהגיע אליו […] אלא […] לביצוע חוק זה או על פי צו בית משפט בקשר להליך משפטי…". בית המשפט ציין שבעניין רמי מור הוחלט שלא לדון בכך: "…סעיף זה [סעיף 16 לחוק הגנת הפרטיות] לא נזכר ולא נדון על-ידי הצדדים, וממילא לא התבררו שאלות כמו האם ניתן ליישם את הסעיף בהקשר של ספק שירותי גישה לאינטרנט. נותיר אפוא שאלה זו בצריך עיון." (פס' 36 לפסק דינו של השופט ריבלין). בפסק הדין הנוכחי בעניין ווינד בית המשפט בעניין הבחין בין המקרה של מור לבין המקרה הספציפי שמולו גם ביחס לציפיית הפוגעת לאנונימיות – הפוגעת ממילא חתמה על הסכם עם חברת ווינד לפיו במקרים מסוימים המידע שלה יוכל להיחשף, ועדיין מסרה ברצון את כל פרטיה לחברה.
תא 48690-01-23‏ ‏חיים כהן נ' טלזר 019 שרותי תקשורת בינלאומיים (2024): על בסיס פסק הדין בעניין ווינד, חייב בית המשפט חברה לשליחה המונית של מסרונים לחשוף את פרטיו של מי ששלח דרכה מסרונים. המסרונים טענו שהתובע, שהוא יועץ פוליטי לבנימין נתניהו, הדליף מידע לעיתונאי. התובע טען שמדובר באמירות שקריות שמהוות פגיעה בשמו הטוב, וביקש לתבוע את מפרסם המסרונים מכוח חוק לשון הרע. בית המשפט שוב עשה את ההבחנה בעניין ווינד לגבי היעדר הציפייה של הפוגע לפרטיות, מאחר ומסר את פרטיו לחברת המסרונים. לכן, מצא לנכון להעניק צו מכוח סעיף 16 לחוק הגנת הפרטיות.