חיינו עוברים להתנהל יותר ויותר בסביבה דיגיטלית. באופן בלתי נמנע, במותו של אדם, נותר תוכן דיגיטלי רב מאחוריו – תכתובות אימייל, הודעות וואטסאפ, תמונות באלבומים דיגיטליים, פוסטים ברשתות חברתיות, סרטונים ביוטיוב או בטיקטוק, מטבעות דיגיטליים, קבצי מדיה, קבצים בענן, היסטוריית חיפושים במנועי חיפוש ועוד ועוד. אלו הם הזיכרונות הדיגיטליים.
של מי המידע? מי רשאי, אם בכלל, לגשת למידע? ולמי מותר לבצע בחשבונות דיגיטליים של אנשים שמתו? אלו השאלות והסוגיות בהן עוסק מסמך מחקר ומדיניות זה.
חלק מהזיכרונות הדיגיטליים הוא מידע בעל ערך קנייני, ולכן הוא ניתן להורשה מתוקף דיני הירושה והצוואה. חלק אחר מהמידע הזה הוא מידע אישי של המשתמשים שמתו. הוא יכול אולי לסייע להנצחת זכרם של המתים ומניעת הגישה למידע זה עלולה להקשות על מוקירי זכרו של המת את ההתמודדות עם האובדן. מנגד, המידע האישי אינו קניין. הוא מוגן מתוקף דיני הגנת הפרטיות ואינו ניתן להורשה. גישה למידע אישי של המשתמשים שמתו עלולה להוות הפרה של פרטיותם.
לכל זאת יש להוסיף מורכבויות נוספות, הייחודיות למידע דיגיטלי לעומת מידע שאינו דיגיטלי: הוא נשמר ואינו מתכלה, ניתן לעיבוד ולהפצה רחבה, וכולל לא רק תוכן אלא גם את נתוני התוכן. ובמצב הדיגיטלי יש שחקנים חדשים – גורמי הביניים שהם בדרך כלל ספקי השירות (למשל דוא"ל, אחסון בענן) או פלטפורמות התוכן (רשתות חברתיות, אתרי היכרויות). השליטה האפקטיבית במידע עוברת מידי מי שיש להם גישה פיזית לניירת (בעידן הטרום-דיגיטלי) לידי מי שיש להם מפתח לתוכן הדיגיטלי. ההבדלים מעלים שיש להיזהר מהחלה אוטומטית של מסגרת משפטית קיימת, שעוצבה בהקשר טכנולוגי לא דיגיטלי, לסביבה הדיגיטלית.
שובל הנתונים שנשאר אחרי מותו של אדם נקרא באנגלית digital remains. בשל מורכבות המעמד המשפטי של מידע זה, ביטויים כמו "ירושה דיגיטלית", "עיזבון דיגיטלי", "נכסים דיגיטליים" או "מורשת דיגיטלית" אינם מתאימים. במקומם, בחר איגוד האינטרנט הישראלי לכנות את שובל הנתונים שנשאר אחרי מותו של אדם בשם "זיכרונות דיגיטליים".
אם כן, מה גורל הזיכרונות הדיגיטליים, המידע הדיגיטלי האישי שנשאר אחרי המוות? למי צריכה להיות גישה למידע ושליטה בו? מהם השיקולים שראוי לשקול, ומה המדיניות המתאימה להסדרת הסוגיה? אלו השאלות והסוגיות בהן עוסק מסמך מחקר ומדיניות זה.
Loading...
Reload document 
Open in new tab
